חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה משמע מהלשון "ונזכר שיש בידו בשר קודש" שלא רק אם נטמא רוב הפסח אלא אפילו עבור מיעוט קרבן שצריך היה להיזכר בכלל שהוא נמצא בידו, משתמש לשריפתו מעצי המערכה!

אמר רב חמא בר עוקבא: לא קשיא [קשה], כאן שאמרו ששורפו לפני הבירה בעצי המערכה — מדובר באכסנאי שאינו קבוע בירושלים ואין ברשותו עצים ולכן שורפו מעצי המערכה. כאן שאמרו ששורפו בביתו מעצי עצמו — מדובר בבעל הבית הגר בקביעות בירושלים.

רב פפא אמר: הא והא [זה וזה] מדובר באכסנאי, אלא כאן כשרשאי לשורפו מעצי המערכה מדובר שהחזיק בדרך כלומר שכבר הלך לדרכו, וקשה לו להתחיל לאסוף עצים, כאן שאינו שורפו אלא בעצי עצמו — מדובר שלא החזיק בדרך ויכול למצוא עצים לעצמו.

רב זביד אמר: לעולם אפשר לפרש כמו שאמר הסביר רב חמא מעיקרא [מתחילה] כאן באכסנאי כאן בבעל הבית, ואף על גב [ואף על פי] שלא החזיק בדרך, והטעם אכסנאי כיון דלית ליה [שאין לו] עצים עשאוהו ותיקנו לו בית דין שייחשב כציקנין. דתנן [שהרי שנינו במשנתנו]: הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה משמע שתיקנו בית דין שמי שאינו חש לכבודו (כציקנין) מותר לו להשתמש בעצי המערכה ואין חשש מעילה בדבר, וכמו כן התירו לאכסנאי.

א תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: באו ורצו לשורפו את הפסח שנטמא בחצרותיהן ולקחת לשם כך מעצי המערכה — אין שומעין להן. וכן אם היו רוצים לשורפו לפני הבירה ומעצי עצמן — אין שומעין להן.

ושואלים: בשלמא [נניח] שהרוצים לשרוף מעצי המערכה בחצרותיהן אין שומעין להן יש טעם בדבר — דילמא פיישן מינייהו [שמא ישארו מהם] שלא ישתמשו בכל העצים לצורך שריפת הפסח, ואתו בהו [ויבואו בהם] לידי תקלה להשתמש בהם לצורך אחר. אלא לפני הבירה מעצי עצמן, מאי טעמא [מה טעם] לא ישמעו להם? הלוא לכאורה הם חוסכים הוצאה למקדש!

רב יוסף אמר: שלא לבייש את מי שאין לו, שאם ירשו לשורפים להביא עצים משל עצמם יבינו שרק העניים צריכים להשתמש בעצי המערכה ונמצאו מתביישים. רבא אמר: מפני החשד, שמא יחזירו לביתם את העצים שנותרו ויחשדום בני אדם שהם גונבים מעצי המערכה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] דאייתי קני וחריותא [שמביאים קנים או חריות של דקל] דלא חזי [שאינם ראויים] למערכה, שלצורך עצי המערכה לא היו משתמשים באלה, ולכן אין בכך מקום לחשד, אבל עדיין תופס הנימוק שלא לבייש את מי שאין לו.

מחלוקת דומה לזו בנושא אחר נאמרה במשנה אחרת, תנן התם [שנינו שם] במסכת תמיד: ראש המעמד הממונה על כל הכהנים השייכים למעמד, ומשמר זה היה מעמיד את הכהנים הטמאין על פתח שער המזרח. ושאלו: מאי טעמא [מה טעם] מדוע לא ישלחום לבתיהם בלא העמדה זו? אמר רב יוסף: כדי לביישן על שלא נזהרו בעצמם כראוי, ונטמאו. רבא אמר: היו מעמידים אותם שם מפני החשד שלא יחשדום שהם משתמטים מעבודות המקדש כדי שלא להיבטל מעבודתם הקבועה וידעו שזה מחמת הטומאה,

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] מפנקי [מפונקים] אנשים שאינם עובדים והכל יודעים שאינם משתמטים מחמת מלאכתם, אי נמי דקא גדיל שישורא [או גם כן שהוא גודל שוזר, חבלים] שבשל עבודה פחותה ובלתי מכניסה כזו ודאי לא יבטלו מעבודת המקדש ואין כאן מקום לחשד.

ב משנה הפסח שיצא ממחיצה הראויה לו או שנטמא — ישרף מיד עוד בערב הפסח. ואם נטמאו הבעלים או שמתו — תעובר צורתו כלומר תתקלקל צורתו, על ידי שישאירו אותו זמן מסויים ולא ישרפוהו מיד, וישרף בששה עשר בניסן מיד לאחר החג. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין ואף הוא פסול חמור שאין טעון עיבור צורה.

ג גמרא שואלים: בשלמא [נניח] לענין טמא שטעון שריפה כתיב [נאמר] במקרא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט), ואם כן צריך לקיים מצוה זו. אלא יוצא ממחיצתו מנלן [מנין לנו] שדינו בשריפה?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר] כאשר בא משה בטענה לאהרן ולבניו על שלא אכלו את החטאת ביום השמיני למלואים אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אתה בקודש כאשר צויתי" (ויקרא י, יח) וכך יש להבין, אמר לו משה לאהרן: מדוע לא אכלתם את החטאת? שמא נכנס דמה לפני ולפנים אל הקודש וחטאת כזו דינה בשריפה. אמר לו אהרן: לאו [לא].

אמר לו משה: שמא חוץ למחיצתה יצתה ובשל כך לא אכלתם אותה? אמר לו: לאו [לא], בקודש היתה. אמר לו משה: אי [אם] בקודש היתה ולא יצאה "והן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" מדוע לא אכלתם אותה? מכלל הדברים אתה למד: דאי נפקא [שאם יוצאת] ממחיצתה, אי נמי עייל [או גם כן אם נכנס] דמה לפנים — בת שריפה היא, ומכאן למדים לכל הקרבנות.

ושואלים: בשלמא [נניח] לענין נטמא גלי רחמנא [גילתה התורה] את הדין בקדשים קלים שהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" נאמר בשלמים, כל שכן שהוא הדין בקדשי קדשים. אלא יוצא, אשכחן [מצאנו] שכן הדין בקדשי הקדשים, אבל בקדשים קלים כגון פסח מנלן [מנין לנו] שגם בהם יוצא דינו בשריפה? ותו [ועוד] יש מקום לשאול הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: לן דמה של בהמת קרבן ולא נזרק ביום שחיטתה,