אלא ללמדך שיש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין מן העזרה ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה — פסח הבא בטומאה שבו הותרה טומאת מת, אבל לא הותרה טומאת זבים ומצורעים, ומכאן למדנו דין פסח הבא בטומאה כשרוב העם טמאים, אבל זב ומצורע נדחים ואינם מקריבים בטומאה.

אמר אביי: אי הכי [אם כך] יש לדרוש את הכתוב לימא נמי [שיאמר גם כן] יאמר בפסוק זב וטמאי מתים ואל יאמר מצורע, ואני אומר: זב משתלח, מצורע לא כל שכן שטומאת מצורע חמורה מטומאת זב. אלא כך נצטרך לומר: יש לך שעה שמצורעין בלבד משתלחין ואין זבין וטמאי מתים משתלחין, ואיזה זה — פסח הבא בטומאה.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] שבאמת כך יש לדקדק בפסוק, ואף זבים כטמאי מתים מותר להם להשתתף בפסח הבא בטומאה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות שכולם טומאתם מעין טומאת זיבה, ואם אכלו — פטורין. נמצא לפי זה שאי אפשר ללמוד מפסוק זה כדיוקו של ריש לקיש.

אלא אמר אביי: לעולם יש ללמוד מקרא קמא [מן הפסוק הראשון] שהביא ר' יוחנן "איש איש כי יהיה טמא לנפש". וכך יש ללמוד: אם כן שבא הכתוב ללמדנו שרק לאיש פרטי, ולא לציבור, יש תקנה בפסח שני, ניכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא]: "איש איש כי יהיה טמא", והמילה "לנפש" למה לי?

וכי תימא [ואם תאמר] האי [אותה] מילה "לנפש" להכי הוא דאתא [לדבר זה הוא בא] ללמד: טמא מת הוא שנדחה לפסח שני, אבל שאר טמאין לא נדחים לפסח שני. אולם אין ללמוד כן, והתניא [והרי שנויה ברייתא] היפך הדבר: יכול לא יהו עושין פסח שני אלא טמאי מתים או מי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובעלי נדות שהיו טמאים לפסח ראשון ונטהרו בפסח שני מניין שאף הם עושים פסח שני? תלמוד לומר: "איש איש" לרבות כל איש ואיש ובכלל זה אלו, ואם כן "לנפש" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שלכאורה אינו מלמד כלום!

אלא הכי קאמר [כך אמר] איש פרטי או בודדים נדחה לפסח שני ואין רוב ציבור כשהוא טמא נדחה לפסח שני, אלא עבדי [עושים] את הפסח כולם בטומאה, וכי עבדי [וכאשר עושים] הציבור בטומאה הרי זה דוקא כשהיה הציבור טמא בטומאת מת כאמור "טמא לנפש", אבל שאר סוגי טומאות לא עבדי [אינם עושים] בטומאה אפילו היה רוב הציבור טמא.

א כיון שהבאנו מן המקראות העוסקים בשילוח הטמאים מן המחנה, דנים בכמה הלכות השייכות לכך. אמר רב חסדא: מצורע שדינו להיות משולח מחוץ לכל המחנות, אף ממחנה ישראל, שנכנס לפנים ממחיצתו (למקום שאסור לו להיכנס אליו) בכל זאת פטור מעונש מלקות. כי אמנם נאמר בטמאים "מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומכאן למדים שהטמא הנכנס למחנה לוקה על שעבר על מצות לא תעשה של "לא יטמאו". מכל מקום המצורע פטור, שכן נאמר בו: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו),

וכך נדרשים הדברים: "בדד ישב" — לבדו ישב גם לא בחברת טמאים אחרים, "מחוץ למחנה מושבו" הכתוב נתקו לעשה כלומר, הכתוב קבע שיש גם צד חיובי במעשה שילוחו, ועל ידי כך ניתק את תוקפה הגמור של מצות לא תעשה שיש בו, וכל איסור לא תעשה שנתקו הכתוב לעשה — אין לוקים עליו.

איתיביה [הקשה לו], שנינו: מצורע שאסור להיכנס אף למחנה ישראל ונכנס לפנים ממחיצתו — דינו שלוקה בארבעים ככל העובר על מצות לא תעשה שבתורה. זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן שאסור להם להיכנס למחנה הלויים — בארבעים. וטמא מת מותר ליכנס אפילו למחנה לויה שהיה בזמן המשכן, שכנגדו בארץ ישראל הוא הר הבית.

ולא טמא מת בלבד אמרו שמותר לו להיכנס לשם, אלא אפילו מת עצמו אין איסור להכניסו למחנה לויה, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט), ואנו מדייקים: "עמו" משמע במחיצתו כלומר, שארונו של יוסף היה מצוי באותו מקום בו התגורר משה. והרי משה לוי היה ומקום מושבו במחנה הלויים, משמע שאפשר להכניס מת אפילו למחנה הלויים. ומכל מקום למדנו שמצורע לוקה בכניסתו!

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא], דתניא [שהרי שנינו בברייתא אחרת]: "בדד ישב" המצורע — לבדו ישב, כוונתו שלא יהו טמאים אחרים כגון זבים וטמאי מתים יושבין עמו, ועוד אמרו: יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ויהיו באותו מקום עצמו — תלמוד לומר: "מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), משמע שיש לטמאים מחנות שונים, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה אלו דברי ר' יהודה. הרי שלדבריו ישנם שלושה סוגי מחנות: למצורע, לזב ולטמא מת.

ר' שמעון אומר: אינו צריך ללמוד מלשון ריבוי זו, אלא הרי הוא אומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), ויש כאן יתור לשון, שיאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר ולומד בקל וחומר: אם טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן שישתלחו ואם כן למה נאמר זב — ליתן לו מחנה שניה, ללמדנו שצריכים להחמיר בו ולהרחיק אותו מחנה נוסף.

ועוד: יאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר קל וחומר מעצמי: אם זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן? למה נאמר מצורע — ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר במצורע "בדד ישב" — הכתוב נתקו לעשה, ללמד שהמצורע שנכנס לפנים מן המחנה שלו אינו לוקה על שעבר במצות לא תעשה, והוא כדברי רב חסדא.

ושואלים על שיטתו של ר' שמעון: כאן בדיון זה רואים כי ברור לו שהזב חמור מטמא מת והמצורע חמור מזב, אבל מאי חומריה [מה חומרתו] של זב מטמא מת? ומסבירים: שכן טומאה של הזב יוצאה עליו מגופו ואינה באה לו מדבר אחר כטמא מת, אולם אדרבה אפשר לומר שטמא מת חמור, שכן טעון הזאה של מי חטאת שלישי ושביעי לפני שיטהר, מה שאין כן בזב, שאין צריך הזאה כזו אף שגם טומאתו בת שבעה ימים.

ומשיבים: לכן אמר קרא [המקרא] לא רק "טמא" לנפש אלא גם "וכל טמא", ובא ביטוי זה לרבות טמא שרץ, שאף הוא משתלח מן המחנה כטמא מת וברור כי זב חמור מטמא שרץ.

ושואלים: ומאי חומריה [ומה חומרתו] של טמא זב? ומשיבים: כדאמרן [כפי שאמרנו] שטומאתו באה מגופו, שלא כטומאת הנטמא משרץ. אולם אדרבה אפשר לומר שהנטמא בשרץ חמור, שכן מטמא באונס. שהזב אינו מטמא בזיבה אלא אם כן נתברר שלא ראה את הזיבה מחמת אונס מחלה או אונס אחר, ואילו בנטמא בשרץ — אין בודקים אם נטמא לרצונו או שלא לרצונו! אמרי [אומרים] בישוב שאלה זו: