נימא [האם נאמר] כי תלתא תנאי הוו [שלושה תנאים הם] שנחלקו בענין, שתי הדעות הסתמיות המנוגדות ודעתם השווה של ר' יוסי ור' שמעון? ודוחים: לא, אפשר לומר כי תרי תנאי הוו [שני תנאים הם] בלבד, ותנא קמא [והתנא הראשון] שלפני ר' שמעון — היינו [זהו] ר' יוסי, ותנא קמא [והתנא הראשון] לפני ר' יוסי היינו [זהו] ר' שמעון. ומאי [ומה הוא] לשון "אף" שאמרו שניהם? שלפי שיטה זו לכאורה מסכימים כולם לדבר אחד, יש לומר כי כוונתם אקמייתא [על הראשונה] כלומר, שלא חלקו על הפרט השני שהוזכר והוסיפו רק על הראשון.

בענין פיאה מירק מביאים מעשה הנזכר בתוספתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: בן לאיש הקרוי בוהיין נתן לעניים פיאה לירק, ובא אביו בוהיין ומצאן לעניים שהיו טעונים ירק ועומדין על פתח הגינה לצאת. אמר להם: בני, השליכו מעליכם את הירקות שלקטתם ואני נותן לכם כפליים מהם במעושר כלומר, חולין מעושרים, ולא יפסידו, כי כשם שפיאה אין צריך לעשר, כך לא יצטרכו להפריש עוד ממה שיתן להם. לא מפני שעיני צרה במה שקבלתם, אלא מפני שאמרו חכמים: אין נותנים פיאה לירק משום שמפקיעם ממעשר.

ושואלים: למה ליה למימרא להו [לו לומר להם] "לא מפני שעיני צרה"? דיו להוכיח זאת במה שאמר להם שיתן להם מן המעושר, ומשיבים שאמר זאת כי היכי [כדי] שלא לימרו: דחויי קא מדחי לן [יאמרו: לדחות אותנו הוא דוחה], שקודם כל נטל מהם מה שלקחו, ולאחר מכן לא יקיים הבטחתו כלל.

א אגב המעשה באנשי יריחו שהיו בעלי זרוע גוזלים את עציהם תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו מניחין הכהנים עורות קדשי קדשים שנפשטו ושייכים לכהנים בלשכת בית הפרוה, לערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב אותה משפחה של כהנים ששימשו באותו יום. והיו בעלי זרועות (אלימים) שביניהם נוטלין אותן בזרוע ואינם מחלקים בצדק. התקינו שהיו מחלקין אותן מערב שבת לערב שבת, ומדוע עשו זאת? כי אתיין כולהו [שבאות כל] המשמרות, שכל בתי אב מן המשמר הנכנס והיוצא מצויים אז יחד ושקלן בהדדי [ולוקחים יחד], ואז לא יוכלו בעלי זרועות לקחת יותר מחלקם.

ועדיין היו גדולי כהונה (החשובים והמיוחסים בין הכהנים) נוטלין אותן בזרוע, ואלה, מפני חשיבותם אף המשמר כולו לא יכול להתנגד להם. כיון שראו שאין סדר בדברים, עמדו בעלים של הקרבנות (מאירי) והקדישום לשמים, שהתנו בשעת הפרשת הקרבן שעורו יהא הקדש ולא יהא לכהנים.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שבמחיריהם של עורות אלה חיפו את ההיכל בטבלאות של זהב, שהם אורך אמה על אמה כעובי דינר זהב, ובזמן העליה לרגל היו מקפלין אותן ומסירים ממקומם ומניחין אותן על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם של הטבלאות נאה ואין בה דלם (פגם, דופי), ובסוף הרגל היו מחזירים אותן להיכל.

ועוד תנא [שנינו] בדומה לזה, אבא שאול אומר: קורות (גזעים) של שקמה היו ביריחו, והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע מידי בעליהן, עמדו בעלים והקדישום לשמים. והן הקורות שביחס לגידוליהן עשו אנשי יריחו שלא כדעת חכמים.

על אותם גדולי כהונה שהוזכרו קודם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום (משם) אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס (משפחת כהנים היתה) אוי לי מאלתן (מקלם), אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן שהיו מוציאים לעז ומלשינים, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן שהם כותבים דברי שקר, אוי לי מעבדי בית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. ותוקפם של בתים אלו נובע משום שהם (ראשי המשפחה) כהנים גדולים ובניהם גיזברין של המקדש וחתניהם אמרכלין (ממונים כלליים), ולכן עבדיהם חובטין את העם במקלות ועושים דברים שלא כדין.

ב אגב גנות זו שנאמרה בכמה גדולי כהונה מסופר, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבע צווחות צוחה עזרה הנמצאים בעזרה הסכימו כולם על דבר זה (פרדס רמונים). ראשונה בהן היתה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' (כאמור בספר שמואל א' ב, כב) ועברה הכהונה לבית צדוק. ועוד צווחה: צא מיכן [מכאן] יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים. ומסבירים שמתוך איסטניסות יתירה וחוסר יחס לעבודת הקודש היה כורך את ידיו בשיראי [במשי] ועביד [ועושה] עבודה, שפוסל את העבודה במקדש משום חציצה בינו ובין כלי הקודש, ואף בזיון יש בכך שמראה שאין כדאי ללכלך ידיו באלה.

ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס בן אלעזר הכהן, שהיה צדיק, וישמש בכהונה גדולה אף שהיו אנשי ביתו אלימים. ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי (פנחס) וימלא כריסו מקדשי שמים שכן ראוי הוא לאכול הקרבנות.

אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל הוא והסמוכים על שולחנו, שהיו רבים, שלש מאות עגלים ושותה שלש מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות יונים בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש שהוא היה דואג שיאכלוהו. ושואלים: מאי סלקא ביה [מה עלתה לו] בסופו של דבר ביששכר איש כפר ברקאי? אמרי [אמרו] כך היה מעשה: מלכא ומלכתא הוו יתבי [המלך והמלכה היו יושבים] ומשוחחים. מלכא אמר: גדיא יאי, ומלכתא אמרה: אימרא יאי [המלך אמר: הגדי טוב יותר לאכילה, והמלכה אמרה: הכבש טוב יותר]. אמרו: מאן מוכח [מי יוכיח] כדברי מי משניהם הצדק? כהן גדול, דקא מסיק [שהוא מעלה] קרבנות כל יומא [יום] וטועם מבשרם, שהכהן הגדול רשאי לקחת לו חלק מכל קרבן שנאכל המובא למקדש, וודאי יודע הוא בטעמם. אתא איהו [בא הוא] יששכר איש כפר ברקאי, וכאשר שאלו אותו שאלה זו