מצות של מעשר שני, לדברי ר' מאיר — אין אדם יוצא בו ידי חובתו בליל ראשון של פסח, שצריכה המצה להיות שלו ולא של גבוה. לדברי חכמים — יוצא בה ידי חובתו בפסח.

וכן אתרוג של מעשר שני, לדברי ר' מאיר — אין יוצא בה ידי חובתו ביום טוב ראשון של סוכות, לפי שאינו שלו. לדברי חכמים — אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: בשלמא [נניח] לענין עיסה שממנה מפרישים חלה יש לסברה זו בסיס, דכתיב [שנאמר] "מראשית עריסתיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, כא), ונדרוש "עריסותיכם" — משמע: משלכם.

אתרוג נמי [גם כן] יש מקור לדבר, דכתיב [שנאמר] באתרוג "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ), "לכם" — משמע: משלכם יהא, אלא מצה, מי כתיב [האם נאמר] מצתכם? ואם כן, אף כשהמצה של גבוה, אין סיבה שלא תהא כשרה!

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שוה "לחם" "לחם"; כתיב הכא [נאמר כאן] במצות "לחם עני" (דברים טז, ג), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין חלה "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה — משלכם, אף כאן במצה — משלכם.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לרב אסי בהלכות אלה שקבע ממה ששנינו: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת. הוכחה זו הוכחה גמורה היא, ומשום כך תוהים על לשון התלמוד: מדוע נאמר רק "לימא מסייע" [האם נאמר שאפשר לסייע]? הלוא היינו הך [זהו זה] בפירוש נאמר בברייתא מה שאמר רב אסי!

ודוחים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] כך יש להסביר את הלשון; לימא מדפליגי [האם לומר שכשם שחולקים] בעיסה, בהנך נמי פליגי [באותם דברים נוספים גם כן חולקים]. או דילמא, שאני התם [שמא, שונה שם] בענין חלה דכתיב [שנאמר] "עריסתיכם" "עריסתיכם" תרי זימני [שתי פעמים], וכיון שיש הדגשה כפולה על הצורך בבעלות גמורה ולא רק ברשות אכילה, סבור ר' מאיר שאין מפרישים ממעשר שני, אבל לא יאמר כן במצה או באתרוג, ובהלכות אלה אין ההוכחה מפורשת.

א בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: מהו שיצא אדם ידי חובתו באכילת מצה בחלה שמפרישים מעיסה של מעשר שני בירושלים? ומבארים: אליבא [לפי שיטת] ר' יוסי הגלילי שלדעתו יוצאים ידי חובת מצה רק בדבר הנאכל גם באנינות — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, השתא [הרי עכשיו] בחולין כלומר במעשר שני עצמו שלא הוקדש בקדושת חלה לא נפיק [יוצא], בחלתו מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו יוצא?! כי תיבעי לך אליבא [כאשר תסתפק לך הרי זה לשיטתו] של ר' עקיבא שאינו לומד כר' יוסי הגלילי "לחם אוני", וכך יש להעמיד את הבעיה:

בחולין הוא דנפיק [שיוצא] — דאי מיטמו [שאם נטמאים] החולין של מעשר שני יש להן היתר אכילה בכל מושבות ישראל לאחר פדיון, שר' עקיבא מסכים שכל דבר שראוי בנסיבות מסויימות להיות נאכל בכל מושבות ישראל יוצא בו חובת מצה. אבל חלה, דאי מיטמיא [שאם נטמאת] לית [אין] לה היתר בשאר מושבות ולשריפה אזלא [הולכת] לא נפיק [יוצא] בה

או דילמא אמרינן [שמא אומרים אנו]: הואיל ואילו לא קרא עליה שם אילו לא היה מפריש אותה להיות חלה ואיטמי [והיתה נטמאת], אית [היה] לה היתר בשאר מושבות ישראל ונפיק [והיה יכול לצאת בה], השתא [עכשיו] במצה זו העשויה מחלה נמי נפיק [גם כן יוצא], שמעיקרה אין בה פגם זה, וקדושתה אינה צריכה לפגום בכך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: הא [דבר זה] ודאי לא תיבעי [תישאל] לך, שודאי אמרינן [אומרים אנו] בכגון זה "הואיל" וחלת מעשר שני ודאי ראויה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה ביחס לחלה הלקוחה (הקנויה) בכסף מעשר שני, שגם דבר שנקנה בכסף מעשר שני ונטמא יש לו תקנה.

ועוד, אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] לא תיבעי [תישאל] לך השאלה כיון דאמרי [שאומרים הם] יפדה שנית — היינו [הריהו] כמעשר, שאין הבדל בין לקוח בכספי מעשר או מעשר עצמו. אלא, כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר שהלקוח בכסף מעשר ונטמא — יקבר.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: דבר הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא — יפדה, ובמחירו יקח מעשר שני אחר. ר' יהודה אומר: יקבר, שכיון שהוא עצמו נלקח בכסף מעשר אין קדושתו מרובה כמעשר עצמו עד שאפשר יהא לפדותו על ידי שתחול קדושה שבו על חפץ אחר, אלא יקבר כשאר דברים שאין להם תקנה.

ולעניננו השאלה היא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] הואיל ואי [ואם] לא לקוח בכסף מעשר הוי [היה], וכן הואיל ולא קרא עליה שם ואיטמי [והיה נטמא], יש לו היתר במושבות ונפיק ביה [ויוצא בו] ידי חובה, השתא נמי נפיק ביה [עכשיו גם כן יוצא בו].

או דילמא [שמא]: חד [פעם אחת] "הואיל" אמרינן [אומרים אנו], תרי [שתי] פעמים "הואיל" לא אמרינן [אומרים אנו], ואינו יוצא במצת חלה הלקוחה בכסף מעשר שני? אמר רבא: מסתברא [מסתבר] הדבר כי שם מעשר חד [אחד] הוא, שכיון שהדבר כלול במסגרת הכללית של מעשר, יכול לצאת בו חובת מצה. שכשם שיוצא במצת מעשר שני, כך יוצא גם בחלתו.

ב שנינו במשנה כי חלת תודה ורקיקי נזיר אם עשאם לעצמו אינו יוצא בהם ידי חובת מצה בפסח. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבה: שאמר קרא [הכתוב]