האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג פטור מלהביא קרבן חטאת על אכילה ביום הכיפורים, משום שאין האיסור הנוסף של אכילה ביום הכיפורים חל על איסור הנבילה, ויש בה איפוא רק איסור אחד בלבד.

רבינא אמר: אפילו תימא [תאמר] שברייתא זו היא כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שאיסור חל על איסור, וכך יש להבין: מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יוצא בו ידי חובת מצה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, אלא אף משום בל תאכל טבל.

הסבר זה דוחים: מידי [וכי] "בלבד" כתיב [כתוב]? הלוא מלה זו העקרונית בפירוש זה, לא נאמרה בברייתא. אלא מחוורתא [ברור כשיטת] רב ששת שצריך לייחס את הברייתא לר' שמעון.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יוצא אדם ידי חובתו בפסח במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר "לחם עני" (דברים טז, ג), והרי זה בדומה ל"לחם אוני", וכוונתו: מה שנאכל באנינות, כלומר לחם כזה שמותר לאוכלו גם בזמן אבילות. מה שאין כן מעשר שני יצא זה שאינו נאכל באנינות (כאמור בתורה "לא אכלתי באוני ממנו", דברים כו, יד) אלא בשמחה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר: מתוך שנאמר "מצות" "מצות" ריבה הכתוב, ללמד שכל מיני מצות מותרים בפסח. ושואלים: אם כן, לשיטה זו מה תלמוד לומר מה מלמדת ההדגשה "לחם עני"? ומשיבים: פרט לעיסה שנילושה ביין, שמן, ודבש, שאיננה מאכל עניים, ולכן אינה ראויה למצה של מצוה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? ומשיבים שהוא אומר: מי כתיב [האם כתוב] "לחם עוני" שנלמד מכאן ענין אנינות? "עני" כתיב [כתוב], וכוונתו — לחם הראוי לעני.

ור' יוסי הגלילי אומר בתשובה לכך: מי קרינן [האם קוראים אנו] "עני", הלוא אין זו דרך הקריאה של פסוק זה! "עוני" קרינן [קוראים אנו] לרמז: דחק, צרות, וצער. ור' עקיבא אומר בתשובה לכך: האי דקרינן ביה [זה שאנו קוראים בו] "עוני", יש להבינו כדברי שמואל. שאמר שמואל: "לחם עני" משמעו: לחם שעונין (אומרים) עליו דברים הרבה — רמז לאמירת הגדה של פסח.

לעצם שיטת ר' עקיבא שואלים: וכי סבר ר' עקיבא עיסה שנילושה ביין, שמן, ודבש לא יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. ואם לש, רבן גמליאל אומר: תשרף מיד שהיא ממהרת להחמיץ, וחכמים אומרים שאף שממהרת להחמיץ ניתן לשומרה מחימוץ, ולכן יאכל. ואמר ר' עקיבא: שבתי היתה כלומר יום שבו היה תורו לשמש את רבותיו היתה שבת שבפסח (ריבב"ן) אצל ר' אליעזר ור' יהושע, ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר.

ואף על פי שאין לשין עיסה ביין ושמן ודבש, מקטפין בו (מורחים אותם על העיסה מלמעלה). ומעירים: במשפט זה אתאן לתנא קמא [באנו לשיטת התנא הראשון] שאסר ללוש באלה, ולדבריו מתייחסת התוספת שמותר בכל זאת לקטף. וחכמים אומרים: את שלשין בו — מקטפין בו, ואת שאין לשין בו — אין מקטפין בו. ושוין כולם בדעתם שאין לשין את העיסה במים פושרין, שהיא ממהרת ביותר להחמיץ. בכל אופן נלמד מכאן שר' עקיבא עצמו עשה מצות מיין ושמן ודבש!

ודוחים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שאמר ר' עקיבא שאין יוצאין במצה כזו — מדובר ביום טוב ראשון, שיש מצות עשה מיוחדת של אכילת מצה, ולא רק חובה להמנע מחמץ. הא [זו] שעשה את העיסה בשמן יין ודבש — מדובר ביום טוב שני של פסח, כאשר אין חיוב אכילת מצה אלא רק ציווי להימנע מאכילת חמץ, ומצה עשירה אינה חמץ.

כמו שאמר להו [להם] ר' יהושע לבניה [לבניו]: בליל יומא קמא [יום ראשון] של פסח לא תלושו לי עיסה בחלבא [בחלב], מכאן ואילך לושו לי בחלבא [בחלב]. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בכל ימות השנה אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש — כל הפת אסורה. מפני הרגל עבירה; שמא יבוא לאכול פת זו עם בשר. אלא יש להבין כי הכי קאמר [כך אמר]: בליל יומא קמא [יום ראשון] של פסח לא תלושו לי בדובשא [בדבש], מכאן ואילך לושו לי בדובשא [בדבש].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] אפשרות נוספת: לעולם בחלבא [בחלב] אמר, אלא כפי שאמר רבינא: בצורה של כעין תורא [השור] — שרי [מותר]. שאם עושה עיסה בצורת עיגול קטן מיוחדת כעינו של השור — מותר, שמבחינים שאין זה לחם רגיל — ומותר ללושו אף בחלב, שכן לא יבואו לטעות בו. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שאמר להם לעשות בשינוי כעין תורא [השור].

ב דרך אגב הוזכרה בברייתא הקודמת: ושוין (הכל מסכימים) שאין לשין את העיסה בפושרין, ושואלים: מאי שנא [במה שונה] ממנחות, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל המנחות נילושות בפושרין ומשתמרין שלא יחמצו. ומשיבים; יש לחלק: אם אמרו שמותר לאפות בפושרים בזריזין (בכהנים), יאמרו בשאין זריזין? שהכהנים זריזים ובקיאים בעבודת הקודש ויזהרו מאד, ולא כל אדם יכול לעשות כן בלא להיכשל.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שסומכים על זריזות הכהנים, מילתת נמי לתית [שאף ילתתו אותם] שישרו את החיטין במים כדי לסייע בקילוף קליפתן! אלמה [מפני מה] אמר ר' זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל: חטין של מנחות אין לותתין אותה! ומשיבים: לישה בזריזין איתא [ישנה] כי לישת המנחות נעשית על ידי כהנים, אולם לתיתה ליתא [לא נעשית] בזריזין שאין לותתים וטוחנים את חיטי המנחות במקדש עצמו אלא מחוץ לו על ידי זרים, ועליהם אין לסמוך.

ושואלים: ולישה עצמה מי איתא [האם ישנה] בזריזין דוקא? והכתיב [והרי נאמר] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (ויקרא ב, א-ב), ומלשון הכתוב נלמד כי מקמיצה ואילך מצוות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשירה בכל אדם והיא עצמה באה אחרי לישה!

ומשיבים: לישה, נהי [אף על פי] שבזריזין ליתא [איננה], במקום זריזים איתא [ישנה], כלומר אף אם היא נעשית על ידי זר, מכל מקום היא נעשית במקדש עצמו. שאמר מר [החכם]: בלילה כשירה בזר, אולם אם עשאוה חוץ לחומת העזרה, פסולה. לאפוקי [להוציא] לתיתה, שאינה בזריזין, ואף לא במקום זריזין.

ושואלים עוד: ומאי שנא [ובמה שונה] ממנחת העומר שאף בה יש להיזהר מן החמץ? דתניא [שכן שנינו]: מנחת העומר לותתין אותה וצוברין אותה ואין חוששים שמא תחמיץ! ומשיבים: דבר הנעשה בציבור שאני [שונה], שיש בית דין הממונה על כך, וודאי נזהרים בו זהירות יתירה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: יכול יוצא אדם ידי חובתו במצה על ידי חיטים של בכורים? תלמוד לומר "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" (שמות יב, כ), ונלמד מכאן: מצה הנאכלת בכל מושבותיכם היא שיוצאים בה, יצאו מכלל זה בכורים שאין נאכלים בכל מושבותיכם אלא בירושלים בלבד, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר: לא זה הטעם, אלא מצה ומרור, שלמדים הלכה זו בדרך היקש, שהכתוב השוה מצה ומרור; מה מרור שאינו בכורים, שאין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים ואין מרור בכללם, אף מצה דווקא זו שאינה בכורים. אי [או] שמא תבוא לטעון: מה מרור שאין במינו בכורים — אף מצה יצטרך למצוא מין מצה שאין במינה בכורים (כגון כוסמת)!