בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות], שמבשלן לאחר שנטמאו ואחר כך משליכן במקום מאוס שאין לחשוש שמא יבוא לאוכלן, הכא נמי בשליקתא ומאיסתא [כאן גם כן מדובר בשלוקות ומאוסות]. ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמרה] במקור הלכה זו של רב אשי? אהא [על זו] שאמר רבי אבין בר רב אחא אמר ר' יצחק: אבא שאול גבל (האיש המגבל את הבצק) של בית רבי היה, והיו מחמין [מחממים] לו מים חמין לגיבול על ידי שהיו שורפים חיטין של תרומה טמאה, שהיו קונים אותם מן הכהנים במחיר מוזל כדי ללוש בהן עיסה בטהרה. ושאלו: אמאי [מדוע] עשו כן? ניחוש דילמא אתי בהו [נחשוש שמא יבוא בהן] לידי תקלה ושמא בטעות יקחו מן החיטין הללו ויאכלום, על זה אמר רב אשי שמדובר בשליקתא ומאיסתא [בשלוקות ומאוסות] שלא יבואו לאוכלן, ואינן ראויות אלא להסקה.

א כיון שדובר בדרכי השימוש בתרומה טמאה, מביאים עוד הלכות שונות בנושא זה. מסופר, אביי בר אבין ור' חנניא בר אבין תנו [שנו] במסכת תרומות בי [בבית מדרשו] של רבה. פגע בהו [פגש אותם] רבא בר מתנה, אמר להו [להם]: מאי אמריתו [מה אומרים אתם] מה דברי חידוש שמעתם במסכת תרומות שלומדים דבי [בבית מדרשו] של מר [אדוננו, רבה]? א מרו ליה [לו]: ומאי קשיא לך [ומה קשה לך] שוודאי שואל אתה שאלה זו ביחס לבעיה שאתה מתקשה בה, אמר להו תנן [להם שנינו במשנה] במסכת תרומות: שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, טהורים מלטמא שכיון ששתלם בטלה טומאתם, ואסורין מלאכול בתרומה, והשאלה היא: וכי מאחר שטהורין מלטמא, אמאי [מדוע] אסורים מלאכול? שהרי הן מעתה כשאר תרומה טהורה.

אמרו ליה [לו]: הכי [כך] אמר רבה בפירוש הדבר: מאי [מה פירוש] אסורין מלאכול — משמעו שאסורין לזרים. שמי שאינו כהן אסור לאכול אותם, לא מפני הטומאה אלא מפני קדושת תרומה שבהן שאף ששתלם לא פקעה מהן קדושתם. על תירוץ זה הקשה רבא בר מתנה: אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בהלכה זו — שגידולי תרומה תרומה שאף הגידולים יש בהם קדושת תרומה, אולם אם כן אין בכך כל חידוש, הרי תנינא [שנינו] כבר דבר זה במפורש: גידולי תרומה תרומה ומה הטעם בחזרה על הלכה ידועה?!

וכי תימא [ואם תאמר] גידולי גידולין, שפה מדובר לא בגידולי התרומה עצמה אלא בגידולי גידולים — בצמחים חדשים שצמחו מתוך גידולי תרומה הראשונים, ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בדבר שאין זרעו כלה, כלומר במקרה שזרע צמח שאינו נרקב באדמה אלא רק מוסיף וגדל בה כגון בצלים או שומים, שבאלה אף גידולי גידולים אסורים. הרי הא נמי תנינא [זה גם כן שנינו במשנה]: הטבל (תבואה שהתחייבה במעשר ולא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) — גידוליו מותרין, אימתי — בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין באכילה עד שיעשרם. ואם כן אף בדין זה אין כל חידוש ואין טעם איפוא להשמיעו במשנה נוספת. אישתיקו [שתקו] ולא מצאו תשובה.

אמרו ליה [לו]: מידי שמיע לך בהא [וכי דבר שמעת בענין זה] ושמא אתה יודע תירוץ לדבר? אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב ששת: מאי [מה פירוש] אסורין — אסורין לכהנים, וטעם האיסור — הואיל ואיפסילו להו [ונפסלו להם] בהיסח הדעת, שדבר של תרומה או קודש שאין שומרים אותו ומסיחים את הדעת מלשומרו נחשב כטמא. ואם כן, אף שתילי תרומה אלה, כיון שנטמאו פעם ראשונה — הסיחו דעת מהם, ולכן אף כשגדלו פסולים משום היסח הדעת.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול הגוף הוי [הוא], כלומר שפסול היסח הדעת אינו נובע מתוך חשש טומאה אלא הוא ענין פסול לעצמו. שגזרו שדבר קודש שלא נשמר נפסל, אף אם ברור שלא נטמא. ולשיטה זו שפיר [יפה] מדוע פסולים הגידולים, אלא לשיטת מאן [מי] שאמר היסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא] שאנו חוששים רק שמא נטמא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?! שהרי במשנה זו אמרנו שעל ידי שתילה נטהרו השתילים אפילו מטומאה ודאית, כל שכן שנטהרו מחשש טומאה שבהיסח הדעת!

ב כיון שעסקו בנושא מביאים מה דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: היסח הדעת מה מהותו? ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שחוששים שמא נטמא החפץ בלא יודעין ור' שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי [הוא] ופסול כשלעצמו.

ומבארים משהו מתוצאות המחלוקת העקרונית הזו: ר' יוחנן אמר: פסול טומאה הוי [הוא] שאם יבא אליהו ויטהרנה שיאמר בבירור שבחפץ זה לא נגעה טומאה — שומעין לו ומטהרים, שהרי לא פסלנו אלא מתוך חוסר ידיעת העובדות. ואילו ר' שמעון בן לקיש אומר: פסול הגוף הוי [הוא], שאם יבא אליהו ויטהרנה — אין שומעין לו, שכן אין הדבר תלוי בשאלה האם נטמא או לא.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בתוספתא, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: לול (כעין חור) קטן היה בין כבש (השיפוע שעולים בו אל המזבח) למזבח, במערבו של כבש, ששם היו זורקים פסולי חטאת העוף שנפסלו בשל חששות שונים כגון בשל היסח הדעת, כדי שתעובר צורתם, שיתקלקלו כליל בגלל שהייתם שם עד הבוקר הבא, ואז בודאי נפסלים כי הושארו (לנו) מעבר לזמן הראוי להם ודינם בשריפה מן התורה, ואז יוצאין לבית השריפה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהיסח הדעת פסול טומאה הוי [הוא], משום הכי בעי [כך צריך] בעיבור צורה, שכן פסולי החטאת פסולים רק מספק, ושמא יבא אליהו ויטהרנה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] פסול הגוף הוא, אם כן למה לי עיבור צורה? דיו בטומאת היסח הדעת שהיתה בו ואינו צריך לעיבור צורה עוד, והתנן [והרי שנינו במשנה] זה הכלל: