ומסיקים מלשון הכתוב: אותו אתה משליך לכלב, ואי (ואין) אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, שכשם שאסורים הם באכילה כך הם אסורים בהנאה. ושואלים: ור' מאיר, שלשיטתו לומדים מנבילה שכל איסורי תורה אסורים בהנאה, מה הוא מדייק מהכתוב? שהרי הוא אינו צריך ללימוד זה שהבאנו. ומשיבים שר' מאיר מדייק: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה שבמקדש. שאף שאסורים הם באכילה, מכל מקום אסור לבזות אותם ולהשליכם לכלב, ואסורים הם לכן בהנאה.

ואידך [והאחר] ר' יהודה, מהיכן לומד הוא הלכה זו בחולין שנשחטו בעזרה? ומשיבים: לדעתו כל איסור הנאה שבחולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא היא [לא מן התורה הוא] אלא חכמים גזרו בהן איסור, וכיון שאין הלכה זו מן התורה ממילא אין צריכים פסוק לכך.

א על השיטה שכל מקום שנאמר בו "לא יאכלו" הוא איסור אכילה והנאה מתיב [מקשה] ר' יצחק נפחא: והרי איסור גיד הנשה, דרחמנא [שהכתוב] אמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ותנן [ושנינו]: שולח אדם מתנה ירך של בהמה לגוי, וגיד הנשה עדיין בתוכו, ואינו צריך לנקרו ולהוציאו, מפני שמקומו ניכר ורואים שלא נוקר הגיד, ואין לחשוש במקרה זה שאדם אחר מישראל יסמוך על השולח הראשון ויבוא לאכול את הירך כמות שהוא. ולפי דרכנו למדנו שמותר לאדם ליהנות מגיד הנשה אף כי נאמר בו "לא יאכלו", וקשה לר' אבהו!

ודוחים: קסבר [סבור הוא] ר' אבהו: כשהותרה נבילה בהנאה — היא וחלבה (החלב שבה) וגידה (גיד הנשה שבה) הותרה, וגיד הנשה הוא איפוא מן היוצאים מן הכלל המותרים בהנאה. ומקשים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מי שאמר יש בגידין (כגון גיד הנשה) בנותן טעם, כלומר שיש בהם טעם בשר, וכיון שהם כשאר הבשר הריהם בכלל נבילה, והותרו עם הנבילה. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר אין בגידין בנותן טעם ואין הם קרוים וחשובים בשר כלל, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר], שאם אינם חלק מבשר הנבילה אף לא הותרו בכלל היתר הנבילה.

ומשיבים: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר "אין בגידין בנותן טעם" — ר' שמעון הוא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, ר' יהודה מחייב שתים הן משום איסור אכילת גיד והן משום איסור אכילת בהמה טמאה. ור' שמעון פוטר לגמרי, שלדעתו אין איסור גיד הנשה אלא בבהמה טהורה, ואף משום אכילת בהמה טמאה אין בו משום שאין בו טעם בשר, וכל שאין בו טעם בשר אינו בכלל איסור אכילת בשר בהמה טמאה.

ובאמת ר' שמעון הכי נמי [כך גם כן] שאסר בהנאה את הגיד, לפי הטעם שהסברנו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גיד הנשה מותר בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון אוסר.

ב ומקשים עוד על שיטת ר' אבהו: והרי דם, דרחמנא [שהכתוב] אמר "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" (ויקרא יז, יב). ולשיטת ר' אבהו למדים מכאן שהדם אסור אף בהנאה כשם שאסור באכילה, ותנן [והרי שנינו במשנה]: אלו ואלו, שיירי דמי החטאות הפנימיות ושאר דמים הנזרקים על המזבח, לבסוף יורדים ממנו ומתערבין באמה (בתעלה) של המים שממנה שוטפים את בית המקדש, ויוצאין אחר כך עם המים לנחל קדרון, ונמכרין במחיר מיוחד לגננין (בעלי גינות), שכן המים המעורבים בדם יפים לזבל. ומועלין בו, שאסור להשתמש בהם שלא על ידי קנייתם מבית המקדש. ואם כן, אף שנאמר בדם איסור אכילה, יש בו היתר הנאה!

ומשיבים: שאני [שונה] דם דאיתקש [שהושווה] הדם בפסוק למים, דכתיב [שכן נאמר] בדם "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), מכאן נלמד: מה מים מותרין בהנאה, אף דם מותר.

ומקשים: מנין יודע אתה שמדובר בפסוק במים המותרים? ואימא [ואמור] שהיקש זה למים אסורים, כמים המתנסכים על גבי המזבח, שהם קודש ואסורים בהנאה! אמר ר' אבהו: היקש למים המותרים נלמד מדיוק הכתוב "כמים" — רוב מים, ורוב מים מותרים בהנאה. ומקשים עליו: מידי [וכי] "רוב מים" כתיב [נאמר]? הלוא נאמר "כמים" בלבד?! אלא אמר רב אשי, כך יש לפרש: כמים הנשפכין, שהם מותרים, ולא כמים הניסכין שלגבי המים. שעל המזבח אין משתמשים בלשון שפיכה אלא בלשון ניסוך.

ועדיין מקשים: ואימא [ואמור] שכך הוא ההיקש שבין דם למים: כמים הנשפכים לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אין זה נקרא שפיכה אלא ניסוך איקרי [נקרא], שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (דברים לב, לח).