ודבר זה שלא ברצון חכמים הן עושין, אלו דברי ר' מאיר, שיש לחשוש שמא מתוך שמתעסקים בה יבוא לאכול מן התבואה לפני זמן היתרה. ר' יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין את הדבר, ולא גזרו חכמים בזה. משמע מכאן כי לא קא גזר [היה גוזר] ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה [שמא יבוא לאכול ממנה]. ומדוע בחמץ גוזר הוא? אמר רבא: אפשר לדחות את הקושיה: שאני [שונה] איסור היבול החדש שלפני העומר, מתוך שלא התרת לו לקצור כדרכו לפני העומר אלא על ידי קטוף בידיים בלבד, שאסרו חכמים קצירה כדרכה לפני העומר, הוא זכור שיש איסור בדבר ולא יבוא לאכול ממנו, מה שאין כן בחמץ.

אמר ליה [לו] אביי: תינח [נניח] שהבנו את שיטת ר' יהודה בשעת קטיפה שעושה בשינוי, ואולם טחינה והרקדה (ניפוי הקמח) מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי מלאכות אלה הוא עושה כדרכן, ומדוע אין ר' יהודה גוזר שמא יבוא לאכול? ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי אף טחינה עושה הוא בשינוי, שטוחן לפני העומר ברחיא דיד [ברחיים של יד], ולא כרגיל ברחיים המונעים על ידי בהמה או כוח המים, וכן הרקדה עושים לא כרגיל בתוך הנפה אלא על גבי נפה, ומשום שעושים שינוי אין לחשוש שיבואו להכשל באכילת איסור.

ומקשים עוד: אלא הא דתנן [דבר זה ששנינו במשנה]: קוצרין בית השלחים (מקומות המושקים במים) ושדות שבעמקים, שזמן הבשלתם קודם הרבה לזמן העומר, אבל לא גודשין את התבואה. ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו] הלכה זו כשיטת ר' יהודה, ולפי הסבר זה מאי איכא למימר [מה יש לומר] שהרי נאמר שתבואה זו קוצרים — משמע קוצרים כדרכה ולא על ידי קיטוף!

אלא אמר אביי: לא זהו טעם ההבדל, ויש להסביר באופן אחר. תבואה מן היבול החדש — הריהו בדיל מיניה [פורש ממנה] שהרי אינו רשאי לאוכלה כל הזמן עד לעומר, ואילו חמץ — לא בדיל מיניה [איננו פורש ממנו] כל השנה כולה, ולכן עשוי לשכוח ולאכול ממנו.

אמר רבא: וכי מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן [מדברי חכמים על דברי חכמים] לא קשיא [קשה]? ויש צורך לתרץ גם את שיטת חכמים שבחדש הם גוזרים ואילו לענין בדיקת חמץ אינם גוזרים.

וכך יש לתרץ: שמדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [קשה] כדשנינן [כפי שתרצנו]. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה] שלדעתם בבדיקת חמץ אין מקום לגזור משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו, מיכל קאכיל מיניה [יבוא לאכול ממנו]?! מה שאין כן בחדש, שכיון שהוא טוחנו ומרקידו ומתקנו לאכילה, חוששים שמא מתוך כך יבוא לאוכלו.

רב אשי אמר: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [קשה] ואפשר לתרץ את הסתירה באופן אחר: כי באותה משנה "קמח וקלי" תנן [שנינו], ואותם מותר להביא קודם לעומר, שכיון שאי אפשר לאוכלם כמות שהם, ממילא אין לחשוש.

ודוחים: הא [דבר זה] של רב אשי בדותא [הבאי, דבר שאינו מבוסס] היא, כי אפשר לדחות: התינח [נניח] מקלי ואילך נקבל תירוץ זה שאת הקמח או הקלי עצמם אין אנשים אוכלים, ואולם מעיקרא [מתחילה] עד קלי מאי איכא למימר [מה יש לומר], הלוא עד שנעשו גרעיני החיטה קלי יש זמן שאפשר לאכול מן המלילות והקליות שהן ראויות לאכילה?

וכי תימא [ואם תאמר] שהוא מבחין בדבר משום שאינן נלקטות אלא על ידי קיטוף כדברי רבא, ואולם כיצד יתרץ מה שהקשינו על רבא עצמו קוצרין בית השלחים ושבעמקים ומשמע כדרכן, ואוקימנא [והעמדנו את הדבר] כשיטת ר' יהודה, ואם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש לדחות את ההסבר ולומר כי הלכה זו של רב אשי בדותא [הבאי] היא.

א מסקנת הדברים עד כה היתה כי ר' יהודה מחלק בין דברים שאנשים בדלים מהם, שאינו גוזר שמא יבואו לאוכלם, ודברים שאין בדלים מהם. ושואלים: וכל היכא [מקום] שלא בדיל מיניה, מי [נבדל ממנו, האם] גזר ר' יהודה שמא יבוא לאכול?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה בצד הנר בשביל שתהא מנטפת שמן אל תוך הנר, ובכך יארך זמן בערתו. ואפילו היא, אותה שפופרת, של חרס, שאנשים מואסים לשתות ממנה. שחוששים שמא ישכח ויקח את השפופרת וישתמש בשמנה לצורך אחר ונמצא מכבה בשבת.

ור' יהודה מתיר, שאינו חושש לנטילת השפופרת. הרי שאף בדבר שאין בדלים ממנו, כגון שמן, אין ר' יהודה גוזר! ומשיבים: התם [שם], משום חומרא של שבת מבדל בדילי [בדלים] אנשים ונזהרים שלא לנגוע בנר ובסמוך אליו.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מענין הלכה זו של שבת על הלכה אחרת של שבת, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חבל דלי שנפסק (נקרע) וצריך לדלות מן הבאר, לא יהא קושרו, כיון שעשיית קשר היא מלאכה האסורה בשבת מן התורה, אלא עונבו. ואילו ר' יהודה אומר: כורך עליו פונדא [חגורה כפולה] או פסקיא [חגורה רחבה], ובלבד שלא יענבנו, שמא יבוא לקושרו.

והרי קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, שכאן הוא גוזר שמא יבוא לקשור. קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], שבשפופרת שמן אסרו וכאן התירו!

ומתרצים: דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה] שמן בשמן — מיחלף [מתחלף], שכיון שמותר שימוש בשמן בכלל יבוא אף להשתמש בשמן שבשפופרת זו. ואילו עניבה בקשירה שאינן דומות זו לזו — לא מיחלף [מתחלף] ואין לדעתם מקום לגזור.

ואף מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [קשה], כי טעמא [הטעם] של ר' יהודה לאו [לא] משום שגזר איסור על עניבה אטו [בגלל, משום] דמיונה למלאכת קשירה, אלא טעם יסודי יותר, משום דקסבר [שסבור] ר' יהודה: עניבה גופה [עצמה] קשירה היא, שלדעתו אף עשיית עניבה כלולה בתוך האיסור לעשות קשר בשבת.

ורמי רבנן אדרבנן [ומשליכים, מראים סתירה מדברי חכמים על דברי חכמים] דתנן [שכן שנינו במשנה אחרת]: קושרין דלי בפסקיא [חגורה עבה] כדי שאפשר יהא לדלות מן הבאר, אבל לא בחבל, ור' יהודה מתיר. לפני שבאים לדון בדברים יש להעיר על תמיהה בעצם לשון המשנה; אותו חבל שדובר בו חבל דמאי [של מה] איזה סוג של חבל הוא? אילימא [אם תאמר] חבל דעלמא [סתם], אזי יש לתמוה "ור' יהודה מתיר"? קשר של קיימא [הוא] הוא, שבודאי אתי לבטולי [יבוא לבטל] את החבל לדלי בקשירתו אליו, ונמצא שעשו קשר של קיימא שהוא מלאכה האסורה מן התורה!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן בחבל דגרדי [של אורג], שהוא משתמש בו למלאכתו. שחבל כזה ודאי לא ישאירו אותו קשור בדלי, ואינו בטל לדלי.

ואולם גזרו רבנן [חכמים] בחבל דגרדי אטו [של אורג משום] חבל דעלמא [סתם], וכיצד יתכן שבדבר זה גזרו איסור, ובכל זאת לא גזרו על עניבה משום דמיונה לקשירה? ודוחים: אין [כן] יתכן הדבר, כי חבל בחבל — מיחלף [מתחלף] וטועים אנשים בכך ויבואו לקשר בחבל אחר, אבל עניבה בקשירה לא מיחלפא [מתחלפת] לטעות.

ב ושוב שואלים: וכל היכא דבדיל מיניה [מקום שהוא בדל ממנו מן הדבר] לא גזר ר' יהודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בכור בהמה טהורה שאחזו דם וחלה, ואין לו רפואה אלא שיקיזו את דמו, ואולם כיון שהבכור קודש הוא אסור להטיל בו מום, ואם כן מה יעשו בו? אמרו: אפילו הוא מת מתוך המחלה — אין מקיזין לו דם כלל, אלו דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים: יקיז דמו, ובלבד שלא יטיל בו מום כלומר שיקיז את הדם במקום ובאופן כזה שלא יגרום הדבר למום בבכור. משמע מכאן שר' יהודה גוזר בבכור אף שכל שימוש בבכור אסור והכל בדלים ממנו. ומתרצים: התם [שם] בבכור, מתוך שאדם בהול ולהוט