דהא איתקש [שהרי הושוותה] זמן השבתת שאור לזמן אכילת חמץ, שמשעה שנאסרה אכילת חמץ חלה החובה להשבית שאור, וזמן אכילת חמץ לזמן אכילת מצה, שמשעת חובת אכילת מצה נאסרה אכילת חמץ.

ומפרטים; השבתת שאור הושוותה לאכילת חמץ, שכן שתיהן נאמרו בפסוק אחד, דכ תיב [שנאמר]: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" (שמות יב, יט).

ואכילת חמץ הושוותה לאכילת מצה, שכן שתיהן נאמרו בפסוק אחד, דכ תיב [שנאמר]: "כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות" (שמות יב, כ), וכתיב ביה [ונאמר בה] במצה: "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת" (שמות יב, יח). ואם כן יודעים אנו דבר זה ממקור אחר, ואין צורך בלימוד הנוסף.

ושואלים: ואימא [ואמור] שבא הדבר לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. שיש לבער את החמץ מן הבית עוד בליל ארבעה עשר! ודוחים: דבר זה אי אפשר לאומרו שהרי 'ביום' כתיב [נאמר].

ושואלים: אם כן ואימא מצפרא [ואמור שמיד מן הבוקר] של ארבעה עשר יחוייב לבער! ומשיבים: אין לומר כן שהרי נאמר "אך ביום הראשון", "אך" חלק. כי מלת "אך" לשון מיעוט וצמצום הוא, ומשמעה: לא כל היום אלא חלק מן היום, ולכן מחלקים: חצי היום אינו חייב בביעור, וחציו השני חייב בביעור.

א דבי ר' ישמעאל תנא [חכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל שנה]: מצינו יום ארבעה עשר עצמו שנקרא "ראשון", שהרי נאמר "בראשון בארבעה עשר יום לחדש" (שמות יב, יח). רב נחמן בר יצחק אמר: הפסוק עצמו מתפרש לענין ביעור בארבעה עשר, כי "ראשון" — דמעיקרא [זה שהיה בתחילה] קודם לאחרים משמע. ואף כאן ה"ראשון" הוא היום שבתחילה, בערב החג, שכן אמר קרא [הכתוב]: "הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת " (איוב טו, ז), הרי ש"הראשון" הוא זה הקודם לאחרים, כפי ההקבלה שבפסוק.

ותוהים: אלא מעתה אם כך נפרש "הראשון", אם כן מה שנאמר בסוכות "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כג, מ) הכי נמי [כך גם כן] ראשון דמעיקרא [שמתחילה] משמע, והאם חובת נטילת הלולב ביום ארבעה עשר לתשרי!?

ודוחים: שאני התם, דכתיב [שונה שם, שכן נאמר] מיד לאחר מכן "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), מה שביעי בשבעת ימים אלה — שביעי לחג עצמו, אף "ראשון" — ראשון לחג עצמו, ואין כוונתו לערב החג. ואולם לעניננו כשלא פורש הדבר, הרי "ראשון" משמעו היום הקודם.

ומקשים: הכי נמי כתיב [כך גם כן נאמר] בפסח: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב, טו), וכשם ששביעי שם — שביעי לחג הוא, אף ראשון — ראשון לחג! ומתרצים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "ראשון", "הראשון" ההדגשה בה"א הידיעה למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לכדאמרן [לכמו שאמרנו] ש"הראשון" משמעו — הקודם ליום ראשון.

ומקשים: אי הכי, התם נמי [אם כך שם בסוכות גם כן] "הראשון" למה לי? ותו, התם [ועוד, שם] דכ תיב [שנאמר]: "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" (ויקרא כג, לט) אימר [אמור] ש"ראשון" — דמעיקרא [שמתחילה] הקודם לחג, משמע? ודוחים: שאני התם [שונה שם] שכן אמר קרא [הכתוב]: "וביום השמיני שבתון", ללמד: מה "שמיני" — שמיני ליום החג הראשון, אף "ראשון" — ראשון של חג.

ומה ששאלת לשון "הראשון" למה לי? בא הדבר למעוטי [למעט] חולו של מועד, לומר שאין בו איסור מלאכה וקדושת יום טוב. ותוהים: הלא חולו של מועד מ"ראשון" ו"שמיני" נפקא [יוצא], שהרי נאמר בכתוב שראשון ושמיני בלבד הם ימי החג, וממילא מובן שהימים שבאמצע אינם כן!

ומתרצים: איצטריך [הוצרך הדבר]. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל שכתב רחמנא [הכתוב] "וביום השמיני", היינו מבינים לפי הכלל המקובל וי"ו מוסיף על ענין ראשון. כי כאשר מתחיל פסוק או ענין בוי"ו משמעו שאין הוא מופרד מן הקודם אלא בא להוסיף עליו. והיינו סבורים שאפילו בחולו של מועד יש לנהוג קדושת החג כביום השמיני, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] הפסוק שאין לפרש כך.

ותוהים: אם כן, ולא לכתוב רחמנא [יכתוב הכתוב] לא וי"ו של "וביום השמיני" ולא ה"א של "הראשון", שכפי ההסבר הקודם באו להוציא זו מזו, ולכן לא יצטרכו לתוספות אלה?! ותו, התם [ועוד, שם] דכ תיב [שנאמר]: "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג, ז) סבור אתה כי "ראשון" דמעיקרא [שמתחילה] משמע, בערב החג?!

אלא אין מקום לפירושים הקודמים של "הראשון" בנושאים אלה, והני [אותם] שלשה "ראשון" שנאמרו כאן מיבעי ליה לכדתני דבי [נצרכו להם לכמו שדרש החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בשכר שלשה "ראשון" שנאמרו בעניני החגים שישראל שומרים אותם, זכו ישראל לשלשה דברים שנקראו "ראשון", והם: להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.

להכרית זרעו של עשו, דכתיב [שנאמר בו]: "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו" (בראשית כה, כה). ולבנין בית המקדש, דכתיב [שנאמר בו]: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיהו יז, יב). וכן זכו לשמו של משיח, דכתיב [שנאמר בו]: "ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן" (ישעיה מא, כז). אבל "הראשון" שנאמר בפסח משמעו — זה שלפני ההתחלה, ערב פסח.

ב רבא אמר: הלכה זו נלמדת מהכא [מכאן], שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח" (שמות לד, כה), כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ולכן יש לבער את החמץ עוד באותו חלק של יום הארבעה עשר, לפני זמן שחיטת הפסח.

ומקשים: ואימא: כל חד וחד כי שחיט [ואמור: כל אחד ואחד כאשר הוא שוחט] ידאג שלא יהא חמץ מצוי בידו, ואין זמן קבוע לדבר! ומשיבים: זמן שחיטה של הפסח אמר רחמנא [הכתוב]. והוא משש שעות ולמעלה כאשר מתחיל זמן זה.

ג ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שבה כמה מן השיטות שהבאנו. "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו) משמעו: מערב יום טוב, או שמא אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה), כלומר לא תשחט את הפסח, ועדיין חמץ קיים, אלה דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך להוכחה זו אלא, הרי הוא אומר: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", וכתיב [ונאמר] "וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות ט״ז:כ״ו), ומצינו (להבערה) להבערה שהיא אב מלאכה, ולכן ברור שביום טוב עצמו אי אפשר לשרוף את החמץ משום איסור הבערה שאינה מצורכי היום טוב עצמו, הרי שאין אפשרות לעשות זאת אלא לפני החג.

ר' יוסי אומר: אינו צריך להוכחה בדרך זו, הרי הוא אומר "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" משמעו: מערב יום טוב, או שמא אינו אלא ביום טוב עצמו — תלמוד לומר "אך" — חלק, כלומר מקצת היום בביעור, ומקצתו אינו בביעור. ואי [ואם] נאמר שביום טוב ראשון עצמו, מי שרי [האם מותר בחמץ]? הא איתקש [הרי הושוותה] בפסוק השבתת שאר לאכילת חמץ, שבזמן חובת השבתת שאור חלה גם חובת ביעור חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה! אמר רבא