המפלת את ולדה אור לשמונים ואחד יום מהיום שילדה בו את ולדה הקודם, ונאמר בתורה כי היולדת חייבת להביא קרבן לידה גם על נפל. ולמדו כי היולדת יכולה להיפטר בקרבן אחד על הלידות וההפלות הסמוכות לתאריך לידתה עד יום שמונים, שעדיין הן קשורות עם הלידה (ועיין ויקרא יב, א-ו). וכאן מדובר במפלת בדיוק באור לשמונים ואחד. בית שמאי פוטרין מקרבן נוסף, וקרבן שמביאה על לידתה פוטרה גם מקרבן להפלתה. ובית הלל מחייבים.

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמנים ואחד מיום שמנים ואחד? כי אם שיוה לו לגבי דיני טומאה שהאשה שוב אין לה דם טוהר וחייבת בכל דיני טומאה רגילים — לא ישוה לו לקרבן? ולעניננו אפשר להסיק מדקאמר [ממה שאמרו] בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שמע מינה [למד מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ועוד, מיתיבי [מקשים] להוכיח לענין משמעות "אור": יכול יהא זבח השלמים הנאכל לשני ימים נאכל גם אור ליום השלישי, ולכאורה, דין הוא, כלומר ניתן הדבר להילמד בדרך ההגיון. כיצד, זבחים כגון חטאת ושאר קרבנות, נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים. מה להלן בזבחים שקיצר בזמן אכילתם — לילה אחר היום, והזבח נאכל ביום ובלילה שלאחריו, אף כאן בשלמים — לילה אחר היום, שייאכלו השלמים אף בלילה שלאחר שני הימים!

תלמוד לומר: "וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" (ויקרא יט ה— ו), משמע בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.

וממשיכים בדיון, אם כן יכול ישרף מיד לאחר כלות היום, ולכאורה אף בזה דין הוא, שהרי זבחים אחרים נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, מה להלן זבחים — תיכף לאכילה שריפה, כלומר מיד לאחר גמר היתר אכילת הזבח, בבוקרו של היום השני, צריכים לשרוף את הנותר, אף כאן בשלמים נגיד: תיכף לאכילה שריפה, וישרפום בלילה, מיד לאחר תום שני הימים.

תלמוד לומר "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז), משמע: ביום אתה שורף, ואי אתה שורפו בלילה. ולעניננו מדקאמר [ממה שאמר] "יהא נאכל אור לשלישי" אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא! ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ששנינו: אור של יום הכפורים, מתפלל בתפילת שמונה עשרה שבע ברכות ומתודה. שחרית, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במוסף, מתפלל שבע ברכות ומתודה. במנחה, מתפלל שבע ברכות ומתודה. בערבית, מתפלל מעין שמונה עשר, כלומר תפילה קצרה שהיא קיצור תפילת ערבית הרגילה, מפני עייפות הצמים. ר' חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו: מתפלל שמונה עשר שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת", ובנוסח הקצר אין מקום להבדלה זו. ולעניננו נסיק, אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא! ואומרים, אכן שמע מינה [למד מכאן].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, דתני דבי שמואל [ששנה חכם מבית מדרשו של שמואל] במפורש: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא. מכל ההוכחות הרבות הללו ברור ש"אור ליום" משמעו הערב שלפני יום זה, וכיצד אפשר שיחלקו אמוראים אם "אור ליום" הוא ערב או בוקר?

אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ויש להבין כך: בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא [לדעת הכל] "אור" אורתא [ערב] הוא, ולא פליגי [נחלקו] באמת בגוף ההלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כלשון מקומו]. באתריה [במקומו] של רב הונא קרו "נגהי" [קראו לערב "אור"], ובאתריה [ובמקומו] של רב יהודה קרו "לילי" [קראו "לילה"], ושניהם התכוונו לאותו דבר.

א ושואלים: ותנא דידן מאי טעמא לא קתני [והתנא שלנו מה הטעם לא שנה] במפורש "לילי" ארבעה עשר? ומשיבים: לישנא מעליא [בלשון מעולה, נקיה] הוא דנקט [שהשתמש], ולא רצה להזכיר לילה וחושך, ואמר במקום זאת "אור" לארבעה עשר. וכדברי ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה" (בראשית ז, ח), ולא אמר "הבהמה הטמאה", ונמצא שהוסיף לשם נקיות הלשון שמונה אותיות יתרות.

רב פפא אמר: תשע אותיות עיקם הכתוב, שנאמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כג, יא), ולא אמר 'טמא'. רבינא אמר: עשר אותיות הן, כי יש להוסיף את וי"ו דשל "טהור", שכאן נכתב "טהור" מלא בוי"ו. רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה אותיות עיקם הכתוב, שנאמר "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור" (שמואל א כ, כו) במקום לומר "טמא".

ועוד, תניא דבי ר' ישמעאל [שנויה ברייתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל]: לעולם יספר אדם בלשון נקיה ככל האפשר. שהרי כאשר דבר הכתוב בטומאת זב קראו "מרכב", ("וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב". ויקרא טו, ט) וכשדיבר בטומאת אשה הזבה, אף שמדובר באותו דבר קראו "מושב" ("וכל הנוגע... אשר תשב עליו". ויקרא טו, כב), כי לשון רכיבה יש בה שמץ גנאי לגבי אשה, כיון שיש בכך פיסוק רגלים שאינו דרך צניעות, ולכן לא נזכרה רכיבה באשה. ואומר "ותבחר לשון ערומים" (איוב טו, ה), משמעו שיש צורך לדבר בלשון מחוכמת, כדי לא לומר דברים מגונים. ואומר: "יושר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו" (איוב לג, ג).

ושואלים: מאי "ואומר"? כלומר, מדוע מוסיפים עוד ראיות מן הפסוקים, והרי לכאורה הענין ברור לנו כבר! ומשיבים: וכי תימא: הני מילי [ואם תאמר: דברים אלה] נאמרו דווקא בדאורייתא [בדברי תורה], אבל בדרבנן [בדברי חכמים] לא נאמרו. לכן תא שמע [בוא ושמע] ואומר "ותבחר לשון ערומים" משמעו בכל דבר ודבר. וכי תימא: הני מילי [ואם תאמר: דברים אלה] אמורים בדרבנן [בדברי חכמים] אבל במילי דעלמא [בדברים סתם שמדברים אנשים] — לא. על כן ואומר "ודעת שפתי ברור מללו" בכל מקרה.

ושואלים: על דברי התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל וכי באשה לא כתיב [נאמר] בה במקרא לשון "מרכב"?! והכתיב [והרי נאמר] "ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים" (בראשית כד, סא)! ומשיבים: התם [שם], משום ביעתותא דגמלים, אורחא [פחד הגמלים, דרך] הוא. מפני שהגמלים גבוהים וגם אשה אינה יכולה לשבת עליהם (כשרגליה לצד אחד) אלא לרכב, ולכן אין גנאי בסיפור דבר זה. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמר" (שמות ד, כ) ומשיבים: התם [שם] נקט לשון זה