ולא עירבו בני החצר עם בני המרפסת, אם יש לפניהם, לפני פתחה של המרפסת, דקה (כעין מחיצה) שרחבה ארבעה טפחים — אינה אין המרפסת אוסרת על החצר, אף שלא עירבה עמה, שכל אחת משתמשת לעצמה. ואם לאו — אוסרת. משמע שאף שבני המרפסת קשורים לקומת הקרקע על ידי סולם או מדרגות, בכל זאת נחשבות מדרגות אלה כפתח ממש, ובני המרפסת אוסרים.

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן לענין חצר ומרפסת במה אנו עוסקים] במקרה שלא גבוה המרפסת מהקרקע עשרה טפחים. וכיון שכן, אינה נחשבת כרשות לעצמה, אלא היא כחלק מהחצר.

ומקשים: ואי [ואם] לא גבוה מרפסת עשרה, והיא חלק מהחצר, כי קא עביד [כאשר עושה] דקה, מאי הוי [מה נהיה על ידי כך]? הלא גם עם הדקה נחשבת המרפסת כחלק מהחצר! ומתרצים שכאן מדובר במרפסת מגופפת (מוקפת גדר) עד רוחב עשר אמות, והיה פתח מסויים בתוך גפה (גדר) זו, שכיון דעביד [שעושה] דקה, מחיצה כל שהיא, בפתח זה — איסתלוקי איסתלוק ליה מהכא [סילק עצמו מכאן] מן השימוש בשאר החצר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כותל שרצפה (מלא אותה) בסולמות, אפילו ברוחב יתר מעשר אמות — תורת מחיצה עליו עדיין, ואין אנו אומרים שהסולמות נחשבים כפתחים שרוחבם עולה יחד למעלה מעשר אמות וכאילו נפרץ הכותל באותו מקום, ותיבטל תורת המחיצה.

רמי ליה [הקשה לו, הראה סתירה] רב ברונא לרב יהודה במעצרתא דבי [בבית הבד] של רב חנינא: מי [האם] אמר שמואל שכותל כזה תורת מחיצה עליו? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר שמואל: אנשי מרפסת ואנשי חצר ששכחו ולא עירבו, אם יש לפניה דקה ארבעה — אינה אוסרת, ואם לאו [לא], אף אם גבוהה המרפסת עשרה טפחים ועומד שם סולם — אוסרת. משמע שסולם דינו כפתח בכל דבר!

והשיב לו ר' יהודה, כפי שענינו לפני כן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשלא גבוה מרפסת עשרה, ומקשים: ואי [ואם] לא גבוה מרפסת עשרה, כי עביד [כאשר עושה] דקה מאי הוי [מה נהיה, מה בכך], ובמה מועיל הדבר, הלא כחצר אחת הן? ומשיבים: במגופפת המרפסת בגדר עד עשר אמות ויש בה פתח, שכיון דעביד [שעושה] עוד דקה — איסתלוקי איסתלק מהכא [סילק עצמו מכאן] ואינו אוסר עוד].

א הנהו בני קקונאי דאתי לקמיה [אותם בני העיר קקוניא שבאו לפני] רב יוסף, אמרו ליה: הב לן גברא דליערב לן מאתין [אמרו לו: תן לנו אדם שיערב לנו את עירנו] שהיתה בתחילה של רבים ונעשתה של יחיד, ואין מערבים אותה בלא להניח בה שיור. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: זיל ערב להו, וחזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא [לך ערב להם, וראה והזהר שלא תהיה צווחה על כך בבית המדרש] שלא יסכימו החכמים לתיקונך. אזל, חזא להנהו בתי דפתיחי לנהרא [הלך, ראה אותם בתים שהיו פתוחים לנהר] ולא היו פתוחים לעיר. אמר: הני להוי [אלה שיהיו] שיור למתא [לעיר], ולא יצטרפו לעירוב עם שאר חלקי העיר.

הדר [חזר] ואמר: אי אפשר לעשות כן, שכן "אין מערבין את כולה" תנן [שנינו], מכלל דאי בעי לעירובי, מצי מערבי [מכאן שאם היו רוצים לערב, היו יכולים לערב]. ואילו בתים אלה אינם יכולים כלל לערב עם אנשי העיר, ולכן אינם יכולים להיות שיור להם. אלא איעביד להו כווי [אעשה להם חלונות] בין חצרות בתיהם לעיר, דאי בעו לעירובי [שאם ירצו לערב] דרך חלונות — מצו מערבי [יוכלו לערב]. ויכולים בתים אלו להיות אם כן שיור לעיר.

הדר [חזר] ואמר: לא בעי [צריך] דהא [שהרי] רבה בר אבוה היה מערב לה לכולה [את כל] העיר מחוזא שהיתה עיר של רבים ונעשתה של יחיד, ערסייתא ערסייתא [שכונות שכונות] משום פירא דבי תורי, דכל חד וחד הוי שיור לחבריה [החפירה של השוורים, שכל אחד ואחד הריהו שיור לחבירו]. שבשל הבורות העמוקים (ששימשו כדי להאכיל בהם את השוורים) שהיו מפסיקים בין השכונות עירב רבה בר אבוה את מחוזא שכונה שכונה לעצמה, ולא חשש לערב כל מבוי שבשכונה בפני עצמו. ולא עשה שיור מיוחד לעיר, אלא סבר שכל שכונה תהיה שיור לחברתה. ואף על גב דאי בעו לערובי בהדי הדדי, לא מצו מערבי [ואף על פי שאם היו רוצות אותן השכונות לערב זו עם זו, לא היו יכולות] בגלל ההפסק שבאמצע.

הדר [חזר] ואמר: לא דמי [דומה] לאותו מקרה. התם, אי בעי לערובי [שם, אם היו רוצים היו יכולים לערב] דרך גגות והני לא מערבי, הילכך נעבדן כווי [ואלה הבתים כאן אינם מערבים עם שאר הבתים שבעיר, על כן נעשה להם חלונות].

הדר [חזר] ואמר: כווי נמי לא בעי [חלונות גם כן אינו צריך], דההוא בי תיבנא דהוה ליה [שאותו אוצר תבן שהיה לו] למר בר פופידתא מפומבדיתא, ושויה [ועשו אותו] שיור לעירוב לעיר פומבדיתא. משמע שאין צורך שיהיה המקום מסוגל לערב עם העיר כולה.

אמר אביי לעצמו: היינו דאמר לי מר: "חזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא" [זהו שאמר לי רבי, רב יוסף: ראה שלא תגרום בהוראתך שתהיה צווחה עליה בבית המדרש]. שכן נוכח לדעת בעצמו שיש כמה שיקולים בדבר, ויש ליזהר מלהוציא מסקנה חטופה.

ב נאמר במשנה שעיר של רבים ונעשתה של יחיד אין מערבים את כולה כאחת אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה. ובביאור הדברים: תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה, והיו בה חמשים דיורים אנשים ונשים וטף, ובה היו משערים חכמים את גודל השיור הנדרש לעירוב עיר, והיא עצמה היתה שיור לעיר גדולה שעמדה בצידה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: חדשה עצמה מהו, האם אפשר לערב אותה בפני עצמה בלא שיור? ומשיבים: חדשה, כי היכי דאיהי הויא [כמו שהיא נהיית] שיור לגדולה — גדולה נמי הויא [גם כן נהיית] שיור לקטנה,

אלא השאלה היא לגבי עיר קטנה כעין חדשה העומדת לבדה, מהו? האם צריכה היא שיור, או לא? נחלקו בדבר רב הונא ורב יהודה; חד [אחד מהם] אמר: בעיא [צריכה היא] שיור, וחד [ואחד מהם] אמר: לא בעיא [צריכה] שיור.

ג נאמר במשנה שר' שמעון אומר כי לשם שיור אין צורך בעיר שלימה אלא די בשלש חצירות, ובכל חצר שני בתים. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכה כר' שמעון. ואילו ר' יצחק אמר: אפילו בית אחד וחצר אחת. ותוהים על לשון הדברים: חצר אחת סלקא דעתך [עולה על דעתך], האם מספיקה חצר סתם שאין בה בית?! אלא אימא [אמור, תקן]: בית אחד בחצר אחת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של ר' יצחק, גמרא [מסורת היא] או סברא משל עצמו היא? אמר ליה [לו]: מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מזה] הלכה למעשה לדעת מה מקור דברי ר' יצחק? אמר ליה [לו] לפי הפתגם העממי: גמרא גמור, זמורתא תהא [תלמוד תלמד, וזמר תהיה] כלומר האם תשנן את הדברים כדברי זמר בלא להבין אותם?! אלא ראוי לחקור בצדדים השונים של דברי חכמים, אף שלא תמיד יש לכך חשיבות.

ד משנה מי שהיה בשעת כניסת השבת במזרח העיר, ואמר לבנו מבעוד יום: "ערב לי במערב". או שהיה במערב, ואמר לבנו: "ערב לי במזרח". אם יש מרחק הימנו ולביתו אלפים אמה, ולעירובו אפילו יותר מכאן — מותר לביתו, כלומר שדינו הוא כאילו שבת בביתו והולך ממנו אלפיים אמה, ואולם אסור ללכת ממקום עירובו.

ואם היה למקום עירובו אלפים אמה, ולביתו יתר מכאן — אסור ממקום ביתו, ומותר ממקום עירובו. כלומר, הכל נקבע לפי המקום שהוא שוהה בו כעת, ואין אדם יכול לעשות לו עירוב או לקנות לעצמו שביתה יותר מאלפים אמה מהמקום שהוא נמצא בו בכניסת השבת.

ועוד אמרו: הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, בתוך שטח שבעים אמה ושיריים לעיר, הרי זה כאילו לא עשה ולא כלום. שכל העיר נחשבת כיחידה אחת, ותחום אלפיים האמה המותרים מתחיל מכל קצה של העיר, ואין הוא מרויח כלום אם אפילו הניח את העירוב לקצה האחר של העיר.

ואולם אם נתנו לעירוב חוץ לתחום העיר עצמה, אפילו נתנו אמה אחת חוץ לעיר