והיינו [וזהו] שאמרנו שצריך הלומד לעשות כל מאמץ כדי לקיים תורתו הוא כפי שאמר אבדימי בר חמא בר דוסא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא" (דברים ל, יב-יג) "לא בשמים היא" הכוונה: שאם בשמים היא — אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא — אתה צריך לעבור אחריה, שיש לעשות כל מאמץ להגיע ללימוד התורה.

רבא אמר דרשה אחרת על הכתוב: "לא בשמים היא" — לא תמצא תורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים.

ר' יוחנן אמר: לא בשמים היא — לא תמצא תורה בגסי רוח המגביהים עצמם כאילו הם בשמים, "ולא מעבר לים היא" — לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים ההולכים מעבר לים, ואין להם פנאי לעסוק בתורה כראוי.

א לאחר העיסוק בדברי אגדה שונים חוזרים לענין עיבור ערים שבמשנתנו. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד מעברין (מודדים) את תחום הערים? אם היתה העיר ארוכה (מלבנית) — מודדין את תחומיה ממנה והלאה כמות שהיא. אם היתה העיר עגולה — עושין לה זויות, וכאילו שכל העיר תקבל צורת מרובע, ומשם חוזרים ומודדים את תחומה. אם היתה מרובעת — אין עושין לה זויות אחרות. היתה העיר רחבה מצד אחד וקצרה (צרה) מצד אחר — רואין אותה כאילו היא שוה. כלומר, מוסיפים על הצד הצר כדי ליצור מרובע.

היה בית אחד יוצא מתחום העיר כמין פגום, או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין — רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן לכל אורך העיר, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה. היתה העיר עשויה כמין קשת או כמין גאם (כמו האות היוונית גמא) — רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות בתוך כל חלל הקשת, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה,

ומעתה באים לבאר את הדברים. אמר מר [החכם]: ארוכה — כמות שהיא. ותוהים: פשיטא! [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא, דאריכא וקטינא [לא נצרך אלא כשהיא ארוכה וצרה], מהו דתימא: ליתן לה פותיא אאורכה [מהו שתאמר שניתן לה רוחבה על אורכה] כלומר שיעשה את העיר כאילו היא מרובעת ממש, שיהא אורכה כרוחבה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צריך לעשות כן.

נאמר שבעיר מרובעת אין עושין לה זויות. ושוב שואלים: פשיטא [פשוט]! וכי מדוע יוסיפו לה זויות? ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא במקרה דמרבעא [שהעיר מרובעת] ואולם לא מרבעא [מרובעת] בריבוע לפי רוחות העולם. מהו דתימא: לירבעא [מהו שתאמר שיעשה מרובעת] בריבוע לפי רוחות העולם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין עושין כן.

נאמר בתוספתא: היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין. ושואלים: השתא [עכשיו] בבית אחד אמרת שמוסיפים לתחום העיר, שני בתים מיבעיא [צריך לומר]?!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא משתי רוחות, כלומר הכוונה היא שלא רק אם היו שני בתים מצד אחד, אלא גם אם היה יוצא בית אחד מצד אחד ובית אחר מצד אחר שלה — מוסיפין על העיר משני הצדדים. מהו דתימא [שתאמר]: מרוח אחת — אמרינן [אומרים אנו] שאפשר להוסיף על העיר אפילו בשל בית אחד. משתי רוחות — לא אמרינן [אין אנו אומרים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם יש תוספת כל שהיא על העיר, ואפילו מכמה צדדים — קובעים את תחומה בקו ישר.

ב בתוספתא נאמר שאם היתה העיר עשויה כמין קשת או כמין גאם, רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות, ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. אמר רב הונא: עיר העשויה כקשת, אם יש לה בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה שהם פחות משני תחומי שבת, ונמצא שהתחומים משני קצות העיר מובלעים זה בזה, — הרי היא נחשבת כאילו היתה מלאה כולה, אפילו בחלל שבין קצות הקשת. מודדין לה את תחומה מן היתר של הקשת הזו, ואם לאו, שהיתה הקשת רחבה יותר — מודדין לה מן הקשת עצמה והחלל נחשב מן המידה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך], שהמרחק הקובע הפרדה בין חלקיה של עיר אחת הוא ארבעת אלפים אמה, והאמר [והרי אמר] רב הונא: חומת העיר שנפרצה — משערים במאה וארבעים ואחת ושליש אמות. ואם נפרצה העיר כולה ברוחב גדול יותר, הרי היא נחשבת כשתי ערים, משמע שלהבדיל בין עיר לעיר די בכמאה ארבעים ואחת אמות?

אמר רבה בר עולא: לא קשיא [אינו קשה]. כאן, שאנו נותנים שיעור גדול יותר — הרי זה כשהפירצה, המקום הריק, היה רק ברוח אחת שהרי מן הצד השני, בקימורה של הקשת, מצוי מקום ישוב. כאן בחומת העיר שנפרצה — שהיתה הפירצה משתי רוחות, ואין כנגד המקום הפנוי לא כלום, והרי הוא ממש כשתי ערים נפרדות.

ושואלים: אם כן ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] רב הונא כאן לגבי החומה שנפרצה? שנותנין קרפף לזו וקרפף לזו, שמוסיפים על כל עיר כשיעור קרפף שהוא שבעים אמה ומשהו, וכך היא נמדדת. ואולם לשם מה לו לומר דבר זה? הא [הרי] כבר אמרה רב הונא חדא זימנא [פעם אחת] הלכה זו, דתנן [ששנינו במשנה]: