ויקדש עצמו לשמש בצניעות בשעת התשמיש.

אמרו אנשי אלכסנדריה לר' יהושע בשאלה על דבריו אלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועילו שיוולדו להם בנים זכרים! אלא חזר ר' יהושע ואמר להם כי הדרך לכך שיוולדו לאדם בנים זכרים היא שיבקש רחמים בתפילה מלפני מי שהבנים הם שלו, שיעניק לו בנים זכרים, שכן נאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז, ג).

ושואלים: מאחר והדרך להולדת בנים זכרים היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר תחילה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, נישואין לאשה ההוגנת לו וצניעות בשעת תשמיש], לא סגי [אינה מספיקה], שנצרך המבקש להוליד בנים זכרים לזה ולזה.

אגב כך מסבירים מאי [מה פירוש הכתוב] "שכר פרי הבטן"? אמר ר' חמא בר' חנינא: בשכר שבשעת התשמיש הבעלים משהין עצמן בבטן מלהזריע, ועושים כן כדי שתזריע אשתו תחילה — נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן, ונולדים מזיווג זה בנים זכרים.

א שנינו במשנתנו כי בית שמאי אומרים שכל הנשים המתות נחשבות כמי שמתו בנידתן, ולכך מטבילים את הבגדים שהיו עליהן סמוך למיתתן. ומבררים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? אי נימא [אם נאמר] שהוא משום דכתיב [שנאמר] באסתר המלכה לכשראתה את כתב הגזירה שנכתב על כל היהודים להיהרג "ותתחלחל המלכה" (אסתר ד, ד) ואמר רב כי הכתוב מלמד שאסתר פרסה נדה, ומכאן למדנו כי הפחד גורם לראיית דם נדה, והכא נמי [כאן, בנשים המתות, גם כן] יש לומר טעם זה, כי אגב ביעתותא דמלאכא דמותא — חזיא [מתוך הפחד ממלאך המוות — רואה], ואולם האנן תנן [הרי אנו שנינו] שחרדה מסלקת את הדמים! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן פחדא [פחד, חרדה] ממושכת — אכן צמית [מצמית] את הדם מלצאת, משום שהוא מכווץ את בית הרחם. ואולם ביעתותא [בעתה] פתאומית — הריהי מרפיא [מרפה, מרווחת את בית הרחם], דבר הגורם ליציאת דם מן המקור.

אלא אם אכן תאמר שטעמם של בית שמאי הוא משום שהבעתה גורמת ליציאת דם מן המקור, הא דתנן [זה ששנינו במשנה] כי בית שמאי אומרים כי כל האנשים המתים נחשבים זבין, ואילו בית הלל אומרים כי אין האיש המת נקרא זב אלא רק מי שמת כשהוא אמנם זב. ואם זה הוא טעמם של בית שמאי בענין הנשים המתות, לכאורה כן הוא גם כן טעמם לענין האנשים המתים, שהם רואים זוב מחמת הבעתה.

וקשה, שכן אף בזה אקרי [אקרא] כאן את הדרשה על הכתוב "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (ויקרא טו, ב) — אין הדברים אמורים אלא כשהזיבה באה מחמתו, ולא מחמת אונסו. ואם כן הזיבה שבאה מחמת בעתת המוות הינה אונס גמור, ולא יהיה זה זב.

אלא טעמא [הטעם] של בית שמאי בדינן של כל הנשים המתות שהריהן מטמאות כנדה, כזו דתניא [ששנינו בברייתא]: בראשונה (בתחילה) נוהגים היו שמטבילין מפני הטומאה רק את הכלים (הבגדים) שהיו על גבי הנדות המתות, בסמוך למיתתן, שנטמאו הבגדים מחמת הנשים, והיו הנשים הנדות החיות מתביישות, שאף בשעת מותן דינן שונה מדינו של אדם אחר. וכשמטבילים את בגדיהם, יודעים הכל שהן היו נדות בשעת מותן. לכך התקינו חכמים שיהו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי כל הנשים שמתו, ואף אלה שלא היו נדות בשעת מותן, ועשו כן מפני כבודן של נדות חיות.

וכיוצא בדבר, בראשונה היו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי הגברים הזבין המתין, והיו הזבין החיין מתביישין בדבר. עמדו חכמים והתקינו שיהו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי כל האנשים שמתו, ואף אלה שלא היו זבים באותה עת, מפני כבודן של הזבין החיים.

ב משנה האשה שמתה, ולאחר מותה יצאה ממנה כשיעור רביעית דם — אף שיצאה לאחר מיתה, הריהי מטמאה בטומאת הנדה, משום כתם המטמא במגעו ובמשא. וטומאה זו הריהי מטמאת אף בשיעור כלשהו, שאין צריך שיהא בו שיעור רביעית כדי לטמא. ושלא כטומאת המת, שהדם מטמא בה בשיעור רביעית ויותר. וכן הריהי מטמאה בטומאת אהל, ככל הדם היוצא מן המת, ובלבד שיהא בדם שיעור רביעית הנמצא כולו באוהל.

ר' יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר הדם לאחר שכבר מתה, ואז אין זה נחשב לדם נדה. ומוסיפים עוד כי מודה ר' יהודה באשה מעוברת שאחזו בה צירי לידה, והריהי יושבת על המשבר (כסא היולדת), ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם — שהיא מטמאה משום כתם, שכן באופן זה נעקר הדם ממנה בעודה בחיים. אמר ר' יוסי: כיון שאמרנו שאשה שמתה בתוך לידתה, הדם היוצא ממנה לאחר מותה נעקר ממנה בחיים, לפיכך רביעית דם זו אינה מטמאה באהל, שהרי אין זו באה מן המת.

ג גמרא שנינו במשנתנו בטעם דברי ר' יהודה המטהר את הדם היוצא מהאשה לאחר מותה, שכן דם זה (אף שיצא מן המקור) יצא ממנה לאחר מותה, ואין דם שכזה מטמא בטומאת נדה. ושואלים: האם מכלל הדברים נלמד כי תנא קמא סבר [התנא הראשון שבמשנתנו סבור], שאף על גב [אף על פי] שנעקר דם משמתה הריהי מטמאה משום כתם?

אמר ר' זעירי: אף לדעת התנא הראשון דם המקור שיצא לאחר מות האשה, אינו מטמא משום נדות. ואולם כאן מדובר בדם שנעקר ממקומו עוד בחיי האשה, אך לא יצא מן המקור אלא לאחר שמתה. ובשאלה האם מקור מקומו טמא (האם כל דם שהיה במקור מטמא) איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת התנא הראשון אף דם שנראה רק לאחר מות האשה מטמא משום נדות כיון שהיה במקום המקור. ולדעת ר' יהודה אינו מטמא, אף שהיה במקום המקור.

ד ועוד שנינו במשנתנו כי מודה ר' יהודה שדם היוצא לאחר מות היולדת שישבה על המשבר מטמא משום נדות, משום שבוודאי נעקר ממנה בעודה בחיים. ועל כך אמר ר' יוסי כי מעתה יש לומר גם כי דם זה אינו מטמא באוהל.

ושואלים: האם מכלל הדברים נלמד כי תנא קמא [התנא הקודם, ר' יהודה], שלא אמר את דינו זה אלא לענין טומאת נדה, ולא לטומאת אוהל, סבר [סבור] שדם היוצא מן האשה שמתה ביושבה על המשבר, אף שיצא לאחר מותה בטומאת אהל נמי [גם כן] מטמא, והרי נעקר הדם ממנה בעודה בחיים? אמר רב יהודה: לא אמר ר' יהודה אלא כאשר חלק מן הדם יצא ממנה בעודה בחיים, ואולם חלקו האחר יצא ממנה לאחר מותה, והרי זה איפוא דם תבוסה (שיש בו תערובת דמים, היוצא מן האדם בעודו חי והיוצא ממנו לאחר מותו), ובדבר זה מחלוקת איכא בינייהו [יש ביניהם, בין ר' יהודה לר' יוסי] שלדעת ר' יהודה יש דין דם תבוסה אף ביולדת היושבת על המשבר, ולכך הדם היוצא ממנה לאחר מותה מטמא (מדברי חכמים) אף באוהל. ואילו לדעת ר' יוסי אין הדם היוצא ממנה נחשב כדם תבוסה, שכן ברור לנו בזו שנעקר ממנה הדם בעודה בחיים.

ומבררים עניינו של דם תבוסה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], איזהו (מהו) דם תבוסה שאמרנו בו (לעיל סב,ב) שמטמא באוהל מדברי חכמים? פירש ר' אלעזר בר' יהודה: הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו, שהתחילה רביעית דם לצאת ממנו בעודו בחיים, והמשיכה לזוב ממנו לאחר מותו. ומעתה הרי זה ספק שמא שיעור רביעית דם מלא, עוד בחייו יצא (ואין זה דם המטמא), ספק שמא רק במותו יצא שיעור הרביעית (והריהו מטמא מן התורה), ספק שמא חלק מהרביעית יצא בחייו וחלקו האחר יצא במותו — זהו דם תבוסה.

וחכמים חולקים על ר' אלעזר בר' יהודה ואומרים כי זה אינו נחשב לדם תבוסה, שמאחר שיש ספק שמא כל רביעית הדם יצאה לאחר מותו, הרי זה איפוא ספק טומאה מן התורה, ויש לנהוג לפי הכלל כי אם נמצא הספק ברשות היחיד — ספקו טמא, ואם נמצא ברשות הרבים — ספקו טהור. ואין בזה מקום לגזירת חכמים.

אלא איזהו דם תבוסה? הרוג שיצא הימנו (ממנו) רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק, וברור לנו שלא יצאה רביעית דם שלימה ממנו לאחר מותו, ואולם ספק הוא האם רובו יצא ממנו בעודו בחייו ומיעוטו יצא ממנו במותו, ספק יצא ממנו מיעוטו בחייו ורובו במותו — זהו דם תבוסה.

ר' יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לתוך גומא — הרי זה טמא, מפני שהטפה של מיתה מעורבת בו. וחכמים מטהרין, מפני