באיסור המחזיר גרושתו אמרה תורה "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה אחרי אשר הוטמאה כי תועבה היא לפני ה' " (דברים כד, ד), ומדייקים מלשון הכתוב "כי תועבה היא", שדווקא היא האשה הגרושה שנישאה שוב לבעלה הראשון תועבה, ואולם אין בניה הנולדים מנישואין אלה תועבין. ולפיכך הבת הנולדת מנישואין אלה, מותרת להינשא לכהן.

והדבר השלישי ששאלו, שני מצורעין עשירים (שלאחר שגילחו וטבלו מביאים שלוש בהמות לקרבנותיהם: חטאת, אשם ועולה) שנתערבו קרבנותיהן שהובאו לכפרתם זה בזה, וקרב קרבנו (קרבן החטאת) של אחד מהן, ואין אנו יודעים קרבנו של מי היה זה, ולאחר מכן מת אחד מהן (מהמצורעים הללו), השני (המצורע החי) מה תקנה תהא עליו שיוכל לאכול בקדשים. שכן אילו לא מת אחד מהם — היה כל אחד מהם מקריב קרבן אחד לשם מי שהוא בעליו, וכיון שמת אחד — אי אפשר לו למצורע החי להקריב את קרבן החטאת שלפניו, שהרי יתכן שהוא קרבנו של חבירו המת, והחטאת שמתו בעליה מומתת. ואף קרבן חטאת אחר אינו יכול להביא, שהרי יתכן שאותו קרבן שקרב היה שלו, ומאחר שכבר קרב קרבן חטאתו, אינו יכול לשוב ולהביא קרבן שני לחטאת.

אמר להן ר' יהושע לאנשי אלכסנדריה בתשובה: תקנתו היא שהריהו כותב בשטר מתנה שנותן הוא את כל נכסיו לאנשים אחרים (שסומך הוא עליהם, שישובו ויתנו לו אותם במתנה לאחר מכן) — והוי [והריהו] מעתה נקרא עני, ודינו של המצורע העני שהריהו מביא את חטאתו ואת עולתו מן העופות, והריהו איפוא מביא חטאת העוף, הבא על הספק.

ותוהים על פתרון זה: והאיכא [והרי יש] גם קרבן אשם שהמצורע מביא לכפרתו, ואולם האשם בא רק מן הבהמה, ואינו בא על הספק, ומה יעשה המצורע החי בהקרבת אשמו? אמר שמואל: תקנה זו שהציע ר' יהושע אמורה רק כשקרב כבר אשמו של המצורע החי (לפני שהתערבו קרבנותיו בקרבנות המצורע שמת).

אמר רב ששת בתמיהה על הסברו זה של שמואל: גברא רבה [אדם גדול] כשמואל לימא כי האי מילתא [יאמר כדבר הזה]? שהרי כשיטתו של מאן [מי] אמר שמואל את דבריו, אי [אם] כשיטת ר' יהודה שאמר כי הקרבת האשם קבעה את דרך כפרתו של המצורע. שמצורע שהיה עשיר בשעה שהקריב את אשמו — נקבעה בכך כפרתו כשל מצורע עשיר, ומעתה אף אם ייעשה עני, חייב עדיין להביא שתי בהמות לחטאתו ולעולתו. וכיון שכבר קבעה לה אשם בעשירות — שוב הוא לא מצי מייתי [אינו יכול להביא] את קרבן החטאת בדלות כדינו של מצורע עני (המביא חטאתו ועולתו מן העוף).

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצורע עני שהביא אחד מקרבנותיו כקרבן עני, ולאחר מכן העשיר, א ובמקרה הפוך, שהיה מצורע עשיר והביא אחד מקרבנותיו, ולאחר מכן העני — הכל הולך אחר (הגדרתו נקבעת לפי) קרבן החטאת. שאם הקרבן שהקריב במצבו הקודם היה חטאת (וכגון שהיה עני, והביא מן העוף) — אף את שאר קרבנותיו הריהו מביא כבמצבו הקודם (ויביא את עולתו מן העוף). ואם הקרבן שקרב היה עולה או אשם (וכגון שהיה עני, והביא את עולתו מן העוף) וקרבן החטאת טרם הוקרב — את שאר קרבנותיו הריהו מביא כבמצבו הנוכחי (ולכך יביאם מן הבהמות). אלה הם דברי ר' שמעון.

ואילו ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר קרבן האשם. ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר צפורים (באיזה מצב היה המצורע ביום הראשון לסדר טהרתו, כשהביא את שתי הציפורים).

ואי [ואם] תאמר ששמואל אמר את דבריו בהסבר פתרונו של ר' יהושע כשיטתו של ר' שמעון שאמר כי החטאת היא שקבעה, כיון שהקריב זה את אשמו מן הבהמה (כמצורע עשיר), יכול הוא להביא את חטאתו ואת עולתו מן העוף — אין להעמיד את דברי ר' יהושע כשיטתו של ר' שמעון, שהרי לדעת ר' שמעון אף על גב [אף על פי] שלא קרב קרבן האשם של המצורע החי לפני שהתערבו קרבנותיהם של המצורע המת והחי, יש לו תקנה, ובאופן זה: ניתי [שיביא] קרבן אחר, שיוקרב כאשם בתנאי שהוא מתנה שאם קרבן האשם שכבר הוקרב היה של חבירו שמת — הרי קרבן זה יהיה קרבן אשמו שלו. ואם קרבן האשם שכבר הוקרב היה שלו — יהא קרבן זה לשלמים. דהא שמעינן ליה [שהרי כך שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר בדינו של מי שהוא ספק מצורע, כי לייתי ולתני [שיביא ויתנה].

דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בדינו של ספק מצורע, שנוהג בשבעת ימי טהרתו ככל שאר המצורעים, ביום הראשון בתגלחת ובהבאת שתי ציפורים, והריהו מתגלח שנית וטובל ביום השביעי, ולמחרת (ביום השמיני) הריהו מביא את אשמו ולוגו (לוג השמן המשמש להזאה ולנתינתו על המצורע) עמו, ומעמידו בשער נקנור שבהר הבית, ומתנה עליו, ואומר: אם קרבן זה של מצורע הוא — הרי זהו אשמו וזה הוא לוגו הבא עמו. ואם לאו [לא], שאין הוא מצורע, איל אשם זה — יהא של שלמי נדבה, שכן דרך הקרבתם שווה.

ואותו אשם של ספק הריהו טעון (חייב)