אלא תסגי אייתי [תסתפק בזה שתבוא] למחר לדבר אתי בענין זה. ומתוך דבריה ידע רב נחמן בר יצחק מאי קאמרה ליה [מה היא אומרת לו], שרומזת שלא חפפה מבעוד יום, ואינה יכולה עתה לטבול. אמר לה: האם דודי [דודים] חסרת או שמא טשטקי [כסאות] חסרת או עבדי [עבדים] חסרת שכל אלה הינם מן הדברים הנצרכים לחפיפה?! ומכאן נלמד שאף לדעת רב נחמן בר יצחק מותרת החפיפה הנעשית בלילה לטבילה שתטבול באותו לילה.

א ובענין חפיפה שאינה בסמוך לטבילה, דרש (הורה ברבים) רבא: אשה שחל ליל טבילתה במוצאי שבת, הריהי חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, והא [והרי] שלח רבין באגרתיה [באגרתו] כי אשה לא תחוף (תחפוף) בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, אלא תחפוף במוצאי שבת, ותטבול בסמוך לחפיפתה.

והוסיף ואמר, תמה על עצמך (יש מקום לתמוה): היאך התירו חכמים לאשה הטובלת באחד מימות החול שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן [הרי צריכים אנו] שתכף לחפיפה תהא הטבילה, וליכא [ואין כאן], ולא התירו חכמים לעשות כן אלא בקושי רב, ומשום החשש שאם תצטרך לחפוף בלילה בסמוך לטבילתה, עלולה היא שלא לחפוף היטב. ואולם עיקר הדין הוא שתהא החפיפה סמוכה לטבילה. ולכך במקרה של הטובלת במוצאי שבת, יש להעמיד את הדין על עיקרו, ותהא חופפת בלילה.

ומסופר כי בעקבות הדברים הללו, הדר אוקי [חזר, והעמיד] רבא אמורא (חכם העומד לפני רבו, וחוזר ומשמיע את דברי רבו לציבור) עליה [עליו, לפניו] ודרש: דברים שאמרתי לפניכם, טעות הן בידי. ברם כך אמרו משמיה [משמו] של ר' יוחנן: אשה לא תחוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, ותמה על עצמך: היאך חופפת ביום וטובלת בלילה, הא בעינן [הרי צריכים אנו] שתהא בסמוך לחפיפה הטבילה, וליכא [ואין כאן]!

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא [והלכה] היא: אשה לא תחוף אלא בלילה. ותוהים: (אלא) קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה זו על הלכה זו]!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [זה] שאמרנו שחופפת ביום — כשאפשר לעשות כן, וכגון שטובלת באחד מימות החול, ואילו הא [זה] שאמרנו שחופפת בלילה — כשלא אפשר לעשות כן, וכגון שטובלת במוצאי שבת, שכן אסורה החפיפה ביום השבת.

ב משנה האשה הטמאה נדה שבדקה את עצמה ביום השביעי לנדתה, בשחרית (תחילת) היום, ומצאה שהיא טהורה, ויכולה היא להיטהר בטבילה, ואולם בזמן של בין השמשות של היום השביעי שלפני טבילתה בלילה לא הפרישה (לא בדקה את עצמה בבדיקה זו לקראת ההפרשה מטומאה לטהרה, לאחר שתטבול), וטבלה בלילה בזמן הראוי, בליל שמיני. ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טמאה — הרי היא בחזקת טהורה בכל הימים הללו מעת שטבלה ועד לזמן שמצאה שהיא טמאה, ולכך הטהרות שהתעסקה בהן בתקופה זו, אינן טמאות.

ואם בדקה את עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה (שעדיין היא רואה דם), ובזמן בין השמשות לא הפרישה, וטבלה בליל שמיני. ולאחר זמן בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה (שאין היא רואה דם) — הרי זו בחזקת טמאה. שכן ראתה דם בבדיקה האחרונה שעשתה בימי נדתה, ויש חשש שהמשיכה לראות דם גם לאחר מכן (בימים הנקראים "ימי זיבה"), והריהי זבה, וטבילתה שטבלה בליל שמיני לא עלתה לה.

ומסבירים עתה כי מה ששנינו שזו שבדקה את עצמה בתחילת היום השביעי ולא ראתה דם, ולא בדקה שוב את עצמה בין השמשות, ולאחר כמה ימים ראתה דם, שהריהי בחזקת טהרה, ואין היא מטמאת את הטהרות שנגעה בהן — הרי זה אמור רק ביחס לימים שעברו מטבילתה והלאה, ואולם הריהי מטמאה את הטהרות שנגעה בהן בפרק הזמן של מעת לעת (יממה) שקדמה לראייה זו של הדם, ומפקידה לפקידה (מבדיקה לבדיקה), וכדינה של כל אשה הרואה דם, וכמבואר בתחילת המסכת. ואם יש לה וסת ביום זה שבדקה עצמה ומצאה שראתה דם — דיה שעתה, שאין היא מטמאת את הטהרות למפרע, אלא מכאן והלאה.

ור' יהודה אומר: כל נדה ביום השביעי לנדתה שלא הפרישה בטהרה (שלא בדקה עצמה בדיקה שלקראת הטבילה) בזמן שמן המנחה ולמעלה — הרי זו בחזקת טמאה, ובכלל זה, אף האשה שבדקה את עצמה בתחילתו של היום השביעי ומצאה שהיא טהורה, ושלא כדעת התנא הראשון. ואילו חכמים אומרים כי אפילו אם בשנים (ביום השני) לנדתה היא בדקה ומצאה שהיא טהורה (שאינה רואה עוד דם), ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר זמן בדקה ומצאה שהיא טמאה — הרי זו בחזקת טהורה.

ג גמרא שנינו במשנתנו דינה של זו שלא בדקה את עצמה לפני הטבילה בסופו של היום השביעי לנדתה ("שלא הפרישה"), ומביאים עוד בענין זה מחלוקת חכמים בדינה של זו שלא הפרישה, ועברו עליה שלושה ימים מאז הטבילה (שהם ימי זיבה, שהרואה בהם הריהי זבה). איתמר [נאמר] שרב אמר כי הריהי זבה ודאי, ונוהגים בה כל דיני הזבה, שצריכה לספור שבעה נקיים, ולהביא קרבן זבה. ואילו לוי אמר שאין היא אלא זבה מן הספק.

ומבררים את מחלוקתם: אהייא [על איזה חלק ממשנתנו נאמרו הדברים]? אילימא ארישא [אם תאמר שעל תחילתה] של המשנה, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא טהורה — הלא "הרי זו בחזקת טהורה" קתני [שונים אנו] בה, שאין אנו חוששים בה שהמשיכה לראות דם, ואין היא זבה כלל.

אלא יש לומר כי אסיפא [על סופה] של המשנה נאמרו דברי רב ולוי, בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי ומצאה שהיא עדיין רואה דם, ובסוף היום לא בדקה את עצמה, ולאחר כמה ימים בדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה — בשלמא [זה נוח] שספק זבה אמרינן [אומרים אנו] בה, ולכך אמרה המשנה שהריהי בחזקת טמאה, כדעתו של לוי, אלא זבה ודאי, וכדעתו של רב, נמי [גם כן] אומרים אנו בזה? והרי בדקה את עצמה עתה ומצאה שהיא טהורה!

אלא יש לומר כי איתמר [כאשר נאמרה] מחלוקת רב ולוי — כשמעתא באפי נפשה איתמר [הלכה בפני עצמה נאמרה], ולא כמוסבת על האמור במשנתנו, אלא באופן אחר נחלקו: נדה שבדקה עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה שהיא טמאה, ובין השמשות לא הפרישה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה — רב אמר: הריהי זבה ודאי, ולוי אמר: הריהי זבה ספק.

ומנמקים את דעותיהם, רב אמר: הריהי זבה ודאי, כיון דמעיקרא [שמתחילה, בבדיקה שבדקה בבוקר יום השביעי] נמצאת טמאה, ועכשיו (כמה ימים לאחר הטבילה) גם כן נמצאת טמאה — הרי זה מורה שלא הפסיקה לראות דם, וראתה איפוא בתקופת ימי הזיבה, ולכך הינה טמאה כזבה מן הודאי. ואילו לוי אמר כי אין היא אלא ספק זבה, שכן אימר [אמור, יש מקום לומר] כי היא פסקה מלראות דם ביני וביני [בין בוקרו של יום השביעי לנדתה לבין זמן זה שראתה בו עכשיו].