אם הקפיד עליו הבעלים — אין [כן], הריהו מטמא, ואולם אי לא [אם אין] הבעלים מקפיד עליו אף שיכול דבר הטומאה לצאת — לא טמא.

א שנינו במשנתנו בהגדרתו של רוק תפל, איזהו רוק תפל? — כל שלא טעם כלום. ובענין שיעור הזמן שלא אכל, שמביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: איזהו רוק תפל? כל שלא טעם כלום מבערב. ובפירוש הדברים מביאים כי סבר [הסביר] רב פפא את דברי הברייתא הזו קמיה [לפני] רבא למימר [לומר] שהריהי כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שהכוונה היא שלא טעם מידי באורתא [דבר מליל אתמול, מאמש]. אמר ליה [לו] רבא: מי קתני [האם הוא, התנא שנה] "כל שלא טעם בערב"? שמשמע הדברים הוא שלא אכל דבר למן הלילה הקודם. והרי "כל שלא טעם מבערב" קתני [הוא שנה], שבערב זה הוא לא טעם דבר, ואולם בליל אמש הוא אכל. ובאו הדברים כדי לאפוקי [להוציא, לשלול], שאין זה רוק תפל היכא דקדים ואכיל [היכן, כאשר הקדים לקום משנתו קודם שעלה היום, ואכל], ששוב אין הרוק שבפיו נחשב לרוק תפל.

ועוד בענין זה אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: איזהו רוק תפל? — כל שלא אכל דבר, ועבר עליו זמן חצות לילה, והיה שרוי בשינה. ומקשים: למימרא [האם בא לומר] שבשינה תליא מילתא [תלוי הדבר]? והתנן [והרי שנינו בברייתא] כי אם ישן כל היום כולו — אין זה רוק תפל, אף שישן. ואילו אם היה ניעור כל הלילה כולו — הרי זה רוק תפל, אף שלא ישן. הרי איפוא שלא השינה היא הגורמת לרוק להיתפל, אלא הלילה כשלעצמו! ומתרצים: התם [שם בברייתא] אין כוונת "ניעור כל הלילה" שלא ישן כל הלילה שינה של ממש, ואולם היה מתנמנם, שישן באופן חלקי, ודי בשינה חלקית שכזו כדי שיהיה הרוק תפל.

ומסבירים: היכי דמי [איך הוא בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [נם] ולא נים [נם], תיר [ער] ולא תיר [ער], דקרו ליה [שקוראים לו] ועני [ועונה], ולא ידע לאהדורי סברא [ואין יודע להשיב סברה], ואולם כי מדכרו ליה [כאשר מזכירים לו] את סברת הדבר — מדכר [נזכר] בה.

ועוד בהגדרת הרוק התפל, תנא [שנה] החכם בברייתא: כל שהשכים בבוקר משנתו, ושנה פרקו בדיבור — אין זה רוק תפל, אף שלא טעם דבר מהערב, שכן הדיבור מעביר את תפילותו של הרוק. ושואלים: עד כמה הוא שיעור לימודו בפה המעביר את תפילותו של הרוק? אמר רב יהודה בר שילא, אמר רב אשי, אמר ר' אלעזר: כל שיצא מפיו רוב דבורו שהוא עשוי לדבר בפרק זמן של שלש שעות.

ב שנינו במשנתנו בהגדרת מי גריסין המשמשים להעברת הכתם שהכוונה ללעיסת גריסין של פול שנחלק (שיצא האוכל שבו מתוך קליפתו מעצמו) ולאחר מכן נלעס. ומציעים: לימא [האם נאמר] כי דין זה, המצריך לעיסת הגריס, מסייע ליה [לו] לריש לקיש, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מששת הסממנים המעבירים את הכתם? ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] סיבת הדבר שצריכים ללעוס את הגריס, אינה משום תוספת רוק תפל, אלא משום שהבלא דפומא מעלי [הבל הפה, חום, מועיל] להעברת הכתם.

ומציעים עוד כי מתניתין [משנתנו] שאמרה כי די בלעיסה של הפול, ובחום הפה הבא עם הלעיסה, היא שלא כשיטת ר' יהודה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: מי גריסין המשמש כסממן להעברת הכתם, צריך להיות רותח (חם ביותר), שהוא הרבה מעל חום הפה, וכן כי עובר (קודם) שיתן לתוכו מלח.

ומבררים: מאי משמע דהאי [מה, מאין משתמע שזו המלה] "עובר" — לישנא דאקדומי [לשון הקדמה] הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב יח, כג). אביי אמר כי מהכא [מכאן] יש ללמוד כן, מן האמור בפגישת יעקב עם עשיו "וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים. והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ב—ג), ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור שנלמד מכאן], מן הכתוב "עלה הפורץ לפניהם פרצו ויעבורו שער ויצאו בו ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).

ג בהגדרת מי רגלים המשמשים להעברת הכתם שנינו במשנתנו שמדובר במי רגלים שהחמיצו, ואולם לא נתברר במשנה מהו משך חימוצם של מי הרגלים. ובענין זה מביאים מה שתנא [שנה החכם בברייתא]: כמה ימים הוא משך חימוצן של מי רגלים המשמשים להעברת הכתם? — שלשה ימים.

ועוד בדינם של מי רגלים להעברת כתם דם, ולענין שיעורם, אמר ר' יוחנן: כל שיעורי חכמים שאמרו במי רגלים המשמשים להעברת כתמים — צריך שיעור לשיעורן, שאין זה ברור לגמרי במה המדובר, ולדון בדבר זה בארבע שאלות הנוגעות לסוג מי הרגלים, שכן שונים הם זה מזה ביכולת העברת הכתם: האם אלה מי רגלים של ילד שכוחם מועט להעביר את הכתם, או מי רגלים של זקן, שכוחם מרובה? האם אלה מי רגלים של איש או מי רגלים של אשה? האם אלה מי רגלים שהיו מכוסים, א ומי רגלים מגולים? האם אלה מי רגלים שבימות החמה (קיץ), או מי רגלים שבימות הגשמים (חורף)?

ד שנינו במשנתנו שכאשר מעבירים את שבעת הסממנים על הכתם, צריך לכסכס (לשפשף, להוליך ולהוביל) את הסממנים על פני הכתם שלש פעמים. ובענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם הכוונה היא שפעולת אמטויי ואתויי [הולכה והבאה] שתיהן נחשבות ככסכוס חד [אחד], ויש להוליך ולהביא שלוש פעמים. או דלמא אמטויי ואתויי [או שמא הולכה והבאה] נחשבות כתרתי [שני] כסכוסים, ודי להוסיף עליהן עוד הולכה אחת, מאי [מהי] ההלכה? ומסכמים: לבעיה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ה ועוד בהגדרת דרך הבדיקה הראויה שנינו במשנתנו כי אם העבירן את שבעת הסממנים על הבגד שלא כסדרן הנזכר במשנה, או שהעבירם בבת אחת — הרי זו בדיקה שאינה ראויה, ואין לה כל משמעות. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הקדים להעביר בתחילה את סדרת הסממנים השניים (נתר, בורית, קמוניא ואשלג) לסדרת הסממנים הראשונים (רוק תפל, מי גריסים ומי רגלים), תני חדא [שנויה ברייתא אחת] האומרת כי השניים — עלו (הועילו) לו, ואילו ראשונים — לא עלו לו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת כי ראשונים — עלו לו, ואילו שניים — לא עלו לו.

אמר אביי: לא נחלקו הברייתות, ואידי ואידי [זו וזו] סבורות כי סדרת הסממנים שהועברו בתחילה — אינה נחשבת, ואילו סדרת הסממנים שלאחר מכן נחשבת. ולכך אמרה הברייתא שהובאה בתחילה כי שניים עלו לו, ולא ראשונים. ואף הברייתא שהובאה לאחר מכן שאמרה כי ראשונים עלו לו ושניים לא עלו, סבורה כן, ומאי [ומה פירוש] "ראשונים" — אלה הסממנים הראויים להיות ראשונים לכסדרן, ואילו עתה הריהם שניים להעברתן.

ו משנה כל אשה שיש לה וסת שאינה תלויה בזמן אלא בתחושה גופנית דיה שעתה, שאין היא מטמאה את הטהרות אלא משעה שיארע לה הדבר. ומפרטים, אלו הן הוסתות מסוג זה: זו שקודם לראיית הדם הריהי מפהקת, וכן זו המעטשת, וכן זו שחוששת (חשה כאב) בפי (כנגד) כריסה, ובדומה לכך זו שחשה כאב בשפולי מעיה (בבית הרחם), וכן זו ששופעת דם, וזו שכמין צמרמורות (חום ורעידות) אוחזין אותה, וכן כל תחושות כיוצא בהן שחשה האשה לפני שרואה דם. ובכל אחת מהתופעות הגופניות הללו שקבעה לה (שאירעו לה כן) שלשה פעמים רצופות, ולאחר מכן ראתה דם — הרי זה נקבע כסימן לוסת. ומעתה, אם חוותה שוב אותה תופעה גופנית ולאחר מכן ראתה דם — דיה שעתה לענין טומאת הטהרות שנגעה בהן.

ז גמרא שנינו במשנתנו שכל אשה שיש לה וסת דיה שעתה לענין טומאת הטהרות שנגעה בהן, ותוהים: הרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת], במשנה בתחילת מסכתנו כי כל אשה שיש לה וסת — דיה שעתה! ומשיבים: יש צורך לשוב ולשנות הלכה זו, שכן התם [שם, במשנה שבתחילת המסכת] — מדובר בוסתות דיומי [של ימים], במי שרואה דם בזמנים קבועים, ואילו הכא [כאן, במשנתנו] — מדובר בוסתות דגופא [של הגוף],

כדקתני [כפי שהוא התנא במשנתנו שונה בה], אלו הן וסתות? — היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה, ובשפולי מעיה, ושופעת, שכל אלה הריהם וסתות הגוף.

ושואלים: שנינו בכלל אלה את האשה ששופעת דם, ומה מקום יש לקבוע בה וסת, והא שפעה ואזלא [הרי היא שופעת והולכת, ממשיכה] ואין זה סימן מוקדם ולא הוסת עצמה! אמר עולא בריה [בנו] של רב עלאי בתשובה: