כאילו שלושתן הן ראויות לראות, וכולן טמאות.

א משנה שלש נשים שהיו ישנות יחד במטה אחת, והרי המיטה נתונה בסמוך לקיר. ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם הדם נמצא תחת האמצעית שבין שלושתן — כולן טמאות, שכן ספק הוא אם בא הדם מן האמצעית או מאחת מחברותיה ששכבו לצידה. ואם נמצא הדם תחת הפנימית שבכולן, זו השוכבת על המיטה בסמוך לקיר — שתים הפנימיות (כלומר, זו השוכבת בסמוך לקיר, והשוכבת באמצע שהן פנימיות ביחס לשוכבת החיצונה), הריהן טמאות, שאפשר שבא הדם מזו ששכבה לצידה, ואולם החיצונה (השוכבת בסמוך לפנים החדר) טהורה, שכן היא מרוחקת מזו שנמצא הדם תחתיה, ומפרידה ביניהן אשה אחרת. נמצא הדם תחת החיצונה שבכולן — השתים החיצונות (החיצונית מכולן, והאמצעית) טמאות, שיתכן שבא הדם מזו ששכבה באמצע, ואולם הפנימית טהורה, שכן הריהי רחוקה ביותר מזו שנמצא הדם תחתיה. ומסייגים: אימתי נאמר דין זה —

בזמן שעברו שלוש הנשים הללו כשנכנסו למיטה דרך מרגלות המטה (צד הרוחב התחתון של המיטה), שבדרך זו אין האחת עוברת על פני חברתה בדרכה לשכב במיטה. אבל אם עברו (נכנסו למיטה) שלוש הנשים הללו דרך עליה, הפנימית עברה מעל המקום בו נמצא הדם — כולן ואף הפנימית טמאות, שיש לחשוש גם שממנה בא דם זה. ואם מיד לאחר שנמצא הדם, עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה, ונמצאת טהורה — היא טהורה, שאין לייחס לה את הדם, והשתים האחרות טמאות, שהרי בא הדם מאחת מהן. ואם מיד לאחר שנמצא הדם עמדו ובדקו את עצמן שתים מהן, ומצאו שהן טהורות — הן טהורות, ואילו השלישית טמאה. ואם לאחר שנמצא הדם, עמדו שלשתן ובדקו את עצמן, ומצאו שהן טהורות — כולן טמאות, שהרי ברור הדבר שבא הדם מאחת מהן.

משל למה הדבר דומה? — לגל (ערימת אבנים) הטמא (שידוע שיש תחתיו כזית מן המת) שנתערב בין שני גלים טהורים, ואין יודעים איזהו הטמא. ועמדו ובדקו אחת מהן (מהגלים הללו) ומצאו שהוא טהור — הוא טהור, והשנים האחרים טמאים מספק. ואם בדקו שנים משלושת הגלים הללו, ומצאו שהם טהורין — הם טהורין והשלישי טמא.

ואם עמדו ובדקו את שלשתן, ומצאו ששלושתם טהורין — כולן טמאים מספק, שהרי ברור שאחד מהם טמא, אף שאין אנו יודעים איזהו. אלו דברי ר' מאיר. שהיה ר' מאיר אומר: כל דבר שהוא בחזקת טומאה (כגון אחד מגלי האבנים הללו) — לעולם הוא עומד בטומאתו זו, עד שיודע לך טומאה היכן היא. וכיון שלא נמצאה הטומאה כולם טמאים. ובדומה לזה בענייננו, כיון שאחת הנשים הללו טמאה בוודאי, ואין אנו יודעים מי היא זו, לכך שלושתן טמאות.

ואילו חכמים אומרים בדינם של הגלים הללו, שהריהו חופר ובודק תחת כל אחד מהגלים הללו, עד שמגיע לשכבת הסלע בתחתיתו של גל זה, שברור הוא שאין נמצא דבר תחת הסלע, או עד שמגיע לקרקע בתולה (אדמה שלא נעבדה מעולם), וברור לו שאין המת נמצא תחת גל זה. וכך הריהו בודק את כל שלושת הגלים, ואם נמצאו טהורים — טהורים הם, ומניחים אנו כי בשר המת נגרר משם.

ב גמרא שנינו במשנה הקודמת את דינן של שלוש נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, שכולן טמאות. ואף במשנתנו שנינו דינן של שלוש נשים שישנו במיטה אחת, ונמצא דם תחת אחת מהן, ואולם במשנתנו מבחינים במצבים השונים, היכן נמצא הדם, ושלפעמים השוכבת הפנימית או החיצונית טהורה. ושואלים: מאי שנא רישא [במה שונה, מיוחדת, תחילת המשנה, כלומר, המשנה הקודמת] — דלא מפליג [שאין התנא מחלק] בין מקרים שונים, שתמיד שלושתן טמאות, ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת, סוף המשנה, כלומר, משנתנו זו] — דקמפליג [שהתנא מחלק בין המצבים השונים], שלפעמים אחת מהן טהורה? אמר ר' אמי: במשנה הקודמת מדובר כששלוש הנשים הללו שוכבות כשהן משולבות (דבוקות זו בתוך זו), שאין כאן אחת המוגדרת כ"פנימית" או "אמצעית" ו"חיצונית", שכן כל אחת מהן חלק מגופה נמצא במקום אחר במיטה. ואילו במשנתנו מדובר כשכל אחת מהן שוכבת במקום לעצמה במיטה, ולכך יש מקום להגדירן כ"פנימית", "אמצעית" ו"חיצונית".

ג שנינו במשנתנו בשלוש נשים אלה שישנו במיטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, שאם מייד לאחר מציאת הדם עמדה ובדקה אחת מהן את עצמה ונמצאה טהורה — היא טהורה, וחברותיה טמאות. ואם בדקו שתים ונמצאו טהורות — השלישית טמאה. ואולם אם בדקו שלושתן את עצמן, ונמצאו טהורות — שלושתן טמאות. ועל הלכה זו הביאו משל מגלי אבנים. ותוהים: למה ליה למתני [לו, לתנא, לשנות] "למה זה דומה", הרי הלכה זו מובנת כשלעצמה, אף בלא משל?

ומשיבים: הכי קאמר להו [כך הוא אומר להם] ר' מאיר לרבנן [לחכמים]: מאי שנא [במה שונה] במקרה של דם הנמצא במיטה שישנו בה שלוש נשים, דלא פליגיתו [שאין אתם חולקים] עלי, ואף לדעתכם שלושתן טמאות. ומאי שנא [במה שונה] במקרה של גל דפליגיתו [שחולקים אתם], ולדעתכם אם נבדקו כל שלושת הגלים ונמצאו טהורים — שלושתם טהורים?

ואילו לדעת רבנן [חכמים], אין להשוות בין דין גלי אבנים לדין הנשים. שכן בשלמא התם [זה נוח שם, בגלי אבנים, שפסקו ששלושתם טהורים] — אימא [אמור, יש מקום לומר] כי אמנם בתחילה היה כזית מן המת מונח תחת אחד הגלים, ואולם לאחר מכן עורב נטלה משם, ולכך כולם טהורים. אלא הכא [כאן, בשלוש נשים שבדקו עצמן ונמצאו טהורות] — ברור הוא שהאי [זה] הדם בא מאחת מהן. שאם לא כן, מהיכא אתא [מהיכן בא] הדם? אלא בהכרח יש לומר שאחת מהן טעתה בבדיקתה, והריהי טמאה. וכיון שאין אנו יודעים מי היא, יש לטמא את שלושתן מן הספק.

ד ומביאים עוד מדברי חכמים בטעות אפשרית בבדיקה. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: מעשה היה בעץ שקמה של הישוב כפר סבא, שהיו בני המקום מחזיקין בה שיש תחתיה טומאה. ובדקו באותו מקום, ולא מצאו כל טומאה. לימים נשבה בו הרוח, ועקרתו לעץ זה ממקומו, ונמצא גולגולת של מת תחובה לו בעיקרו (בשורשו). והרי זו ראיה, שיש וטועים בבדיקה. אמרו לו: משם מביא אתה ראיה שאין לסמוך על הבדיקה? אימר [אמור, יש לומר] כי כשבדקו לא בדקו כל צרכו.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מעשה במערה של היישוב שיחין, שהיו מחזיקין בה טומאה. ובדקו, עד שהגיעו לקרקע שהיתה חלקה כצפורן, ולא מצאו כל טומאה. ואולם לימים נכנסו בה פועלים כדי למצוא בה מחסה מפני הגשמים. ונתזו (הכו, לשם שעשוע) בקרדומותיהן, ומצאו בה מכתשת מלאה עצמות. אמרו לו: משם ראיה? אימר [אמור] כי כשבדקו לא בדקו כל צרכו.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: מעשה בסלע ביישוב בית חורון, שהיו מחזיקין בה טומאה. ולא יכלו חכמים לבדוק את הדבר, מפני שהיתה הסלע מרובה (גדול ביותר). והיה שם זקן אחד, ור' יהושע בן חנניא שמו, אמר להן: הביאו לי סדינים! הביאו לו סדינים, ושראן במים, ופרסן עליהם (מעל המקום שהיה חשד שיש תחתיו כזית מן המת). ונמצא כי מקום הטהרה שבסלע — נותר יבש, ואילו המקום בסלע שהיתה בו טומאה — נהיה לח מאותו סדין רטוב. הבינו שאין זה סלע מוצק אלא אדמה תחוחה ועמדו ובדקו אותו מקום, ואכן מצאו שם בור גדול מלא עצמות.

תנא [שנה החכם בברייתא] בעניינו של אותו בור: הוא הבור שאותו מילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב [שכן נאמר] "והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה הוא אשר עשה המלך אסא מפני בעשא מלך ישראל אותו מלא ישמעאל בן נתניהו חללים" (ירמיה מא, ט).

ודנים בפירוש הפסוק: וכי גדליה בן אחיקם הוא זה שהרגן? והלא ישמעאל בן נתניה הוא זה שהרגן, וכמסופר בספר ירמיה שם! אלא מתוך שהיה לו לגדליה בן אחיקם לחוש לעצת יוחנן בן קרח שגילה לו כי ישמעאל זומם להורגו, ולא חש גדליה לדבר זה, ולא שמע לו מפני איסור שמיעת לשון הרע — מעלה עליו הכתוב כאילו גדליה בן אחיקם הוא שהרגן.

ה ומתוך שהוזכר לשון הרע (שראוי היה לשומע להיזהר), מביאים עוד בענין זה. אמר רבא: האי לישנא בישא [לשון הרע הזה], אף על פי דלקבולי לא מבעי [שלקבלו, להאמין למסופר, לא צריך] — מכל מקום מיחש ליה מבעי [לחשוש לו צריך].

ומסופר: הנהו בני גלילא, דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא [אותם בני גליל, שיצא עליהם קול שהרגו נפש]. אתו לקמיה [באו לפני] ר' טרפון, אמרו ליה [לו]: לטמרינן מר [יחביא אותנו אדוננו]! אמר להו [להם]: היכי נעביד [איך נעשה] לכם? שהרי אי לא אטמרינכו [אם לא אחביא אתכם] — חזו יתייכו [יראו אתכם] הרודפים אתכם, ויהרגוכם. ואם אטמרינכו [אחביא אתכם] — הא אמור רבנן [הרי אמרו חכמים] כי האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי [לשון הרע הזה, אף על פי שלקבלו אין צריך], מכל מקום מיחש ליה מבעי [לחשוש לו צריך], ועליכם נאמר לשון הרע שהרגתם נפש. לכך זילו אתון, טמרו נפשייכו [לכו אתם, החביאו עצמכם].

ו ומביאים עוד בענין זה של שמיעת דברים שיש לחוש להם. שכן נאמר קודם למלחמה עם עוג מלך הבשן "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון" (במדבר כא, לד). ויש לברר: מכדי [מאחר] וסיחון ועוג אחי הוו [אחים היו], שכן אמר מר [החכם]: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו [היו], מאי שנא [במה שונה, מיוחד] שמעוג דקמסתפי [שהוא, משה רבינו, פחד] ממנו, ומאי שנא [במה שונה], מסיחון דלא קמסתפי [שהוא, משה רבינו, לא פחד] ממנו?

אמר ר' יוחנן, אמר ר' שמעון בן יוחי: מתוך תשובתו (המענה) של הקדוש ברוך הוא לאותו צדיק (משה רבינו), אתה יודע מה היה בלבו וממה חשש. שכך אמר משה רבינו בלבו: שמא תעמוד לו לעוג זכות של אברהם אבינו, ששמע לדבריו של עוג כי לוט בן אחי אברהם נשבה במלחמת ארבעת המלכים את החמישה, וחשש להם.

שכן נאמר "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו" (בראשית יד, יג—יד), ואמר ר' יוחנן: זה המכונה בכתוב "הפליט" הינו עוג, הריהו מכונה כך משום שפלט (ששרד) מדור המבול.

ז ומתוך שהוזכר ענין גלי אבנים שאבדה בהם טומאה, מביאים עוד בכיוצא בזה. תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שהיה בו כתם דם של נדה (המטמא במגע), ונפל הבגד לתוך מים או שנכנס בו מדם הבהמה, וכתוצאה מכך, אבד בו הכתם, ואין אנו יודעים היכן הוא מקומו. מה עושים? — מעביר עליו שבעה סממנין, ובכך הריהו מבטלו לדם זה. ושוב אינו מטמא (והבגד עצמו נטהר בטבילה). ר' שמעון בן אלעזר אומר: