ממה ששנינו: היו עליה על גוף האשה או על חלוקה טיפי דמים ששיעורן למטה (קטן), וכן טיפי דמים ששיעורן למעלה (גדול) — הריהי תולה את טיפות הדם הללו כמי שבאו אליה מבחוץ, ואף בטיפת דם העליון (בשיעור הגדול ביותר) שהוא עד כגריס. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שאף כגריס עצמו נחשב כמלמטה (קטן), שאין הוא נחשב כיותר מכגריס, והרי זו קושיה על דברי רב הונא. ודוחים: לא, כוונת הדברים שכגריס עצמו נחשב כמלמעלה (כגדול), כיתר מכגריס.

א איתמר [נאמר]: אם נמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד משהו (שכיון ששיעורו יותר מכגריס אינה תולה אותו בדם מאכולת) ובאותו עוד היתה רצופה (מרוחה) בו מאכולת מעוכה. מה דינה של אשה זו? ר' חנינא אומר: הריהי טמאה, שאין תולים שבא מדם מאכולת. ואילו ר' ינאי אומר: הריהי טהורה, שתולים שבא מדם מאכולת. ומסבירים את שיטותיהם: טעמו של ר' חנינא האומר שהריהי טמאה: כי תליא [כאשר תולה] האשה כתם בדם מאכולת — הרי זה דווקא בכתם ששיעורו הוא עד כגריס, ואילו בכתם ששיעורו הוא כגריס ועוד — לא תליא [אין תולה].

וטעמו של ר' ינאי האומר שהריהי טהורה: הני מילי [דברים אלה] שאין תולה בכתם ששיעורו כיתר מכגריס הריהם דווקא היכא [היכן, במקרה] שלא רצופה בו בכתם הזה מאכולת, אבל היכא [היכן] שרצופה בו מאכולת — מוכחא מילתא דהאי [מוכח הדבר שזה] הועוד דם מאכולת הוא, שהרי רואים אנו את המאכולת מרוחה עליו. ולגביו אין ספק מה מקורו. מעתה, פש ליה [נשאר לו] בכתם זה שיש ספק באשר למקורו, רק שיעור כגריס, ובזה נאמר: כיון דבעלמא [שבסתם] כתם ששיעורו הוא כגריס — הריהי תליא [תולה] במאכולת, הכא נמי [כאן גם כן] — הריהי תליא [תולה] באחרת.

ב למעלה הובאה מחלוקת ר' חנינא ור' ינאי בדין אשה שנמצא עליה כתם ששיעורו הוא כגריס ועוד, ועל אותו חלק הנוסף לכגריס היתה מרוחה מאכולת. ולענין מחלוקת זו מביאים עוד. בעי [שאל] ר' ירמיה: נתעסקה האשה בדבר ששיעורו הוא כגריס, וכגון בדם צפור או בקילור, ואחר כך נמצא עליה כתם ששיעורו הוא בכגריס ועוד משהו, מהו דינה של אשה זו? ומפרט ר' ירמיה את שאלתו: תבעי [תישאל] השאלה לר' חנינא שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טמאה, וכן תבעי [תישאל] השאלה לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה כי הריהי טהורה.

ומסביר את דבריו: תבעי [תישאל] השאלה לר' חנינא — עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' חנינא התם [שם, במקרה המדובר למעלה] שהריהי טמאה — אלא משום שלא נתעסקה האשה במאכולת. שאין מקום לתלות במאכולת את הכתם. אבל הכא [כאן] שנתעסקה בדבר שיש לתלות בו — הריהי תליא [תולה]? ונמצא לפי צד זה של הבעיה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טהורה. ומן הצד האחר יש לומר: או דלמא [שמא], אפילו לר' ינאי שאמר במקרה המדובר למעלה שהריהי טהורה — הני מילי [דברים אלה] אמורים רק היכא [היכן, במקרה שרצופה בו מאכולת, אבל היכא [היכן] שאין רצופה בו מאכולת — לא תליא [אינה תולה], ונמצא לפי צד זה, שהכל מודים במקרה זה שהריהי טמאה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו: אם נתעסקה האשה בדבר שיש בו מהצבע האדום — אין היא תולה בה כתם שצבעו שחור לומר שמאותו דבר אדום בא כתם זה. וכן אם התעסקה בדבר ששיעורו מועט — אין היא תולה בו כתם ששיעורו הוא מרובה. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר במקרה זה שהתעסקה בדבר ששיעורו הוא מועט ומצאה כתם ששיעורו מרובה? לאו כי האי גוונא [האם לא כעין זה], כבעייתו של ר' ירמיה, שהתעסקה בדבר ששיעור דמו כגריס ונמצא עליה כגריס ועוד?! ושנינו שבאופן זה אין היא תולה בדבר שהתעסקה בו.

ודוחים את הפתרון המוצע: לא, מדובר באופן אחר: כגון שנתעסקה בכגריס, ונמצא עליה לאחר מכן כתם ששיעורו שני גריסין ועוד. שבאופן זה, אין היא תולה את הכתם בדבר שהתעסקה בו. ומקשים: אי הכי [אם כך] מדובר, מאי למימרא [מה חידוש בא זה לומר]? והרי ברור שאין מקום לתלות בדבר שהתעסקה בו קודם לכן, שהרי שיעורו כגריס בלבד, ועדיין יש כתם בשיעור כגריס ועוד שאין במה לתלות אותו!

ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר], שקול [קח] כגריס דם צפור שהתעסקה בו קודם — שדי בי מצעי [השלך אותו תוך האמצע, של שני גריסי הכתם הנמצא]. ומעתה נאמר: זיל הכא [לך לכאן, לכגריס כתם שבצד זה] — ליכא שיעורא [אין כאן שיעור] המטמא (שהרי כשיעור זה הריהי תולה), וכמו כן לענין כגריס כתם שבצד האחר, זיל הכא [לך לכאן, לכגריס הכתם השני] — ליכא שיעורא [אין כאן שיעור] המטמא. לכך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין אומרים כן, והריהי טמאה באופן זה.

ג ומביאים עוד מענין זה, אמר רבא: נמצא עליה כתם מדבר הבא ממין אחד (כגון שרף של שקמה, או קילור). ואחר כך מצאה על חלוקה כתם — אף שאין מראהו של הכתם דומה לאותו המין, הריהי תולה בו. וכך הוא הדין, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבע הכתם שבא מאותו מין. מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: מקרה זה שנתעסקה הריהו שאני [שונה] מדינו של רבא. שכיון שהתעסקה בדבר שצבעו אדום — אין מקום לתלות בו את כתם הצבע השחור שמצאה, ואולם בענייננו אין מדובר באופן שהתעסקה במין האחר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה את דברי הסוגיה הזו. ובאופן זה, אמר רבא: נתעסקה במין אחד — הריהי תולה בו, אפילו היו אלה כתמים של כמה מינין השונים בצבעם מצבעו של אותו מין. מיתיבי [מקשים] על דברי רבא ממה ששנינו: נתעסקה באדום — אין תולה בו שחור! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רבא את דבריו, הרי זה רק באופן דאתעסקה [שהתעסקה] לפני כן בתרנגולת שנשחטה, דאית [שיש] בה בתרנגולת כמה מיני דמא [דם], ולכך הריהי תולה בו כתמים ממינים שונים.

ד שנינו במשנתנו מעשה באשה שטיהרה ר' עקיבא, לפליאת תלמידיו, וטעמו: משום שלא גזרו חכמים את גזירתם בטומאת הכתם להחמיר אלא להקל. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לא אמרו חכמים את הדבר (גזירת כתמים) להקל, אלא להחמיר!

אמר רבינא: אין להקשות מכאן על דברי ר' עקיבא, שכן כך היא כוונת דברי הברייתא: זה שגזרו חכמים על טומאת הכתמים להחמיר על דין תורה (שאין אשה נטמאת אלא בדם היוצא בהרגשת הגוף) — הרי זה נועד כדי שלא יבואו אנשים להקל על דברי תורה (בדינה של נדה מדין תורה), אלא להחמיר על דברי תורה באה גזירת חכמים זו. ואולם טומאת כתמים עצמן הריהי דרבנן [מדברי חכמים], ולכך מקלים בה, לתלות את הכתם בכל דבר, וכדרך שנהג ר' עקיבא.

ה עוד שנינו במשנתנו: עד (מטלית בדיקה) שהוא נתון תחת הכר, ובבוקר נמצא עליו כתם דם, שאמר ר' אליעזר בר' צדוק כי אם הכתם עגול — הריהי טהורה, ואם מוארך — הריהי טמאה. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו], על ר' אליעזר בר' צדוק בדין הזה, או לא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא: כתם שמראהו ארוך — מצטרף לכשיעור כגריס ועוד, והריהי טמאה. ואילו טפין טפין — אין מצטרפין. ויש לברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק — למה לי צירוף לכגריס ועוד כדי לטמא בכתם הארוך, האמר [הרי אמר] ר' אליעזר בר' צדוק כי כתם משוך כל שהוא — הריהו טמא!

אלא לאו [האם לא] הרי זו כשיטת רבנן [חכמים], ושמע מינה [למד מכאן] כי פליגי [חלוקים] חכמים על ר' אליעזר בר' צדוק. ודוחים את הראיה: לא, אין ללמוד כך, שכן יש מקום לומר כי לעולם ברייתא זו הריהי כשיטת ר' אליעזר בר' צדוק, ואשר לשאלה מדוע נצרכים אנו לענין הצירוף, שהרי ר' אליעזר בר' צדוק אמר שכתם המשוך כל שהוא הריהו טמא — כי [כאשר] אמר ר' אליעזר בר' צדוק את שיטתו זו, אין זה אלא דווקא בכתם הנמצא על עד בדיקה. אבל בסתם כתם — לא אמר כן שיהא הכתם המשוך טמא, אלא באופן שהוא מצטרף לכגריס ויותר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל כי הלכה היא כר' אליעזר בר' צדוק. ומתוך שאמר בלשונו שהלכה כמותו — מכלל הדברים נלמד דפליגי [שחלוקים] עליו חכמים בדבר זה. ומסכמים: אכן שמע מינה