מדרבנן [מדברי חכמים]. ובכל המקומות ששנינו בהם שהריהי טמאה אף שלא הרגישה (וכדרך שהקשו על שמואל במהלך הסוגיה) — טומאתה רק מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ולכן אף לדעתו אשה שבדקה את הקרקע ומצאתה נקיה, והתישבה עליה ולאחר מכן מצאה בה דם, הריהי טמאה (מדברי חכמים), אף שלא הרגישה ביציאת הדם.

רב אשי אומר: לדעת שמואל אשה זו טהורה אף מדברי חכמים. שמואל הוא שאמר כר' נחמיה. דתנן [שכן שנינו] שר' נחמיה אומר: כל דבר שאינו מקבל טומאה וכגון קרקע — אם נמצאו בו כתמי דם, אינו מקבל טומאת כתמים. שלא גזרו חכמים על הכתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה. ובכל המקומות ששנינו שהריהי טמאה אף שלא הרגישה — מדובר שנמצא כתם הדם על דבר המקבל טומאה.

ומקשים: בשלמא [זה נוח] להסברו של רב אשי בשיטת שמואל — היינו דקאמר [זהו שאמר] שמואל את דינו דווקא כשנמצא הכתם על קרקע. אלא להסברו של רב ירמיה בשיטת שמואל — מאי איריא [מה המכוון] בדברי שמואל שהזכיר דווקא קרקע? והלא אפילו בנמצא הכתם על גלימא נמי [גם כן] כך הוא הדין, שהריהי טהורה (מדין תורה) אם לא הרגישה ביציאת הדם! ומתרצים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר].

ובאופן זה: לא מיבעיא [לא נצרך] לומר כי האשה שבדקה גלימא ומצאתה טהורה, וישבה עליה, ולאחר מכן ראתה בה כתם דם, שאין היא נטמאת בכך— דלא מבדק שפיר [שהרי אין הגלימה נבדקת יפה, היטב], ולכן איכא למימר [יש מקום לומר] כי הכתם הזה שבגלימה מעלמא אתא [מהעולם, מבחוץ בא]. אלא אפילו במקרה של קרקע, דמבדק שפיר [שנבדקת היא יפה], דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי הכתם הזה שבקרקע מגופה אתיא [בא], ותטמא בו — לכך השמיענו שמואל כי אף באופן זה הרי זה דם טהור.

א שנינו במשנתנו כי אם נמצא כתם הדם על עקבה וכן אם נמצא על ראש גודלה הריהי טמאה. ודנים בדבר: בשלמא [זה נוח, מובן] שכך הדין בנמצא הדם על עקבה — שכן עביד [עשוי, אפשרי] הדבר שנגע העקב באותו מקום (כינוי לבית הערוה), ומשם בא הדם אליו. אלא אם נמצא הדם בראש גודלה, מאי טעמא [מה טעם] נטמאת היא בו? וכי תימא [ואם תאמר] בטעם הדבר כי זימנין [פעמים] קורה שראש האגודל של רגל אחת נגע בעקבה של הרגל השניה כשעל העקב יש דם נידות, ומן העקב עבר הדם אל ראש האגודל — ומי מחזקינן [והאם מחזיקים, משייכים אנו] בדיני טומאה דבר שממקום זה למקום אחר, ואיך אם כן נשייך את הכתם הנמצא בראש האגודל של רגל אחת לדם שהיה בעקב הרגל השניה?

והתניא [והרי שנויה ברייתא בדין המוצאת כתם דם כנגד בית התורפה: אם היתה לה לאשה מכה (פצע) בצוארה, והרי זה מקום שתוכל לתלות בו את מקורו של הדם שנמצא כנגד בית התורפה — הריהי תולה בו את הדם, וטהורה היא. ואולם אם היה הפצע על כתפה, והרי זה מקום שאינה יכולה לתלות בו את הדם שנמצא כנגד בית התורפה — אינה תולה, והריהי טמאה.

ומכאן נסיק כי אין אומרים שמא בידה נטלתו את הדם מהפצע שבכתפה והביאתו לשם, אל מול בית התורפה, ונטהר אותה, והרי שאין מחזיקים בדיני טהרה וטומאה ממקום למקום! אלא כך יש להסביר: שאני [שונה, מיוחד] הוא ראש גודלה, דבהדי דפסעה עביד דמתרמי [שאגב שהיא פוסעת, עשוי שיזדמן] ראש האגודל מתחת לבית התורפה, ומשם נטף הדם עליו. ולכך הריהי טמאה בכתם זה.

ומקשים: והאם לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים] טומאה ממקום למקום? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נמצאת כתם דם על קשרי אצבעותיה (גב כף היד) — הריהי טמאה. ואף שאין דם בית התורפה מגיע כרגיל אל גב היד, הריהי טמאה מפני שידים עסקניות (מרבות להתעסק, לעשות פעולות שונות) הן, ובא דם מהמקור אל גב היד.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] שהריהי נטמאת בשל היות הידים עסקניות — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו] כי היא בדקה בחד ידא [ביד אחת] וכך הגיע הדם מן המקור אל אותה כף יד, ולאחר מכן היא נגעה באידך ידא [ביד האחרת, בגבה], וכך הגיע הדם אל גב היד. הרי איפוא שמחזיקים אנו טומאה ממקום למקום! ודוחים: לא, אין מחזיקים טומאה ממקום למקום, וטעם הדבר שהריהי טמאה בדם הנמצא בגב ידה: שכן שאני [שונה, מיוחדת] היא ידה — שכולה עבידא דנגעה [עשויה לגעת] במקום התורפה, ובכלל זה גם גב ידה.

ב שנינו במשנתנו כי אם נמצא הדם על שוקה וכן אם נמצא על פרסותיה, אם היה זה מבפנים — הרי זה דם טמא, ואם היה זה מבחוץ — הרי זה דם טהור. ומבררים הלכה זו: מקום זה בגוף הנקרא במשנה "מבפנים" עד היכא [היכן] הוא? אמרי דבי [אומרים החכמים של בית] מדרשו של ר' ינאי: עד מקום חבק (מפגש הירך והשוק, וחביקתם זה בזה באמצעות גידים הנמתחים).

ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] האם מקום החבק עצמו, נחשב כלפנים או כלחוץ? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתני [ששנה] רב קטינא במפורש: עד מקום חבק, וחבק עצמו נחשב כלפנים. ומוסיפים כי רב חייא בריה [בנו] של רב אויא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה הלכה בדין מקום החבק עצמו, במפורש, בגוף דברי חכמים], שכך אמרי דבי [אומרים החכמים של בית] מדרשו של ר' ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו נחשב כלפנים.

ג בעי [שאל] ר' ירמיה: כתם דם שנמצא על גוף האשה, והיתה צורתו כשיר (צמיד) מהו דינו? וכן אם היתה צורתו של כתם הדם הזה כשורה (קו ישר) מהו דינו? או שלא היה בעל צורה מגובשת (עגול או ישר) אלא מקבץ של טיפין טיפין מהו דינו? וכן אם נמצא הדם לרוחב ירכה של האשה, מהו דינו? האם אף בכל אלה הריהי טמאה, שכן יש להסתפק בהם שמא הרי זה דם מן המקור.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלות אלה ממה ששנינו בברייתא: נמצא הדם על בשרה, ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא. ויש לדייק באמור בצורה כוללת שכל שנמצא על בשרה והריהו ספק טמא ספק טהור — הרי זה דם טמא: מאי לאו כי האי גוונא [האם אין כוונת הדברים לאופני ספק כעין אלה שהעלה ר' ירמיה], ונלמד מכאן כי כל אלה מטמאים. ודוחים את הראיה: לא, אין להוכיח מכאן, שכן דלמא דעביד [שמא מדובר באופן שנעשית צורתו] של הכתם כרצועה הנמשכת לאורך הירך. והרי זה מכלל דרכן של נשים כשהריהן שותתות דם מן המקור, הריהו נעשה כרצועה.

ד ועוד בעניינם של ספק בכתמי דם הנמצאים, מסופר: ההיא איתתא דאשתכח [אשה אחת שנמצא] לה דמא במשתיתא [דם בחוטי השתי שבמסכת האריג] שארגה. והרי זה ספק אם תוך כדי מעשה הטוויה מגיעים חוטי השתי אל בין רגליה, מתחת לבית התורפה, ודם זה הגיע מהמקור אל חוטי השתי, והריהי איפוא טמאה בו. אתאי לקמיה [באה לפני] ר' ינאי לשאול על דינו של דם זה. אמר לה ר' ינאי: תיזיל ותיתי [תלך ותבוא], שתשוב ותעסוק במלאכה זו של הטויה, וכיון שדרך מעשה האריגה בתנועה קבועה, ודאי כך יתברר אם מגיעים חוטי השתי אל מקום זה אם לא.

ותוהים על הכרעת דין זו: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כי אין שונין (משחזרים) דבר שאירע כדי לבדוק בכך מה אירע בפעם הקודמת, בדיני טהרות וטומאות! ומשיבים: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין שונין בטהרות — אין זה אלא לקולא [להקל בדין], אבל לחומרא [להחמיר בדין], וכגון במקרה זה, שמעיקרו של דבר, בלא בדיקה זו, אשה זו טהורה (שהרי לא נמצא כתם הדם לא על בשרה ולא על חלוקה) — שונין אף בטהרות, ואם יתברר שחוטי השתי מגיעים אל מתחת למקום התורפה בשעת הטוויה, הריהי טמאה.

ה עוד שנינו במשנתנו כי אם היתה פושטתו את חלוקה, ומתכסה בו כשמיכה בלילה — הריהי טמאה בכל אופן בו נמצא כתם הדם בחלוק זה, שכן עשוי החלוק לנוע ממקום למקום תוך כדי שינה. ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' יוסי: בדבר זה (דינו של דם הנמצא בחלוק המשמש כשמיכה לשינת הלילה) הוריתי בעיר רומי לאיסור, וכשבאתי אצל חכמים שבדרום, אמרו לי: יפה (כראוי) הוריתה.

ו ועוד בענין כתם דם הנמצא בחלוק, תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה ארוכה (גבוהה) שלבשה את חלוקה של אשה קצרה (נמוכה), ובלא שבדקה לפני כן את החלוק אם נקי הוא מכתם. וכן אשה קצרה שלבשה את חלוקה של אשה ארוכה, ונמצא עתה כתם בחלוק, ואין ידוע ממי בא הכתם, אם מהגבוהה או מהנמוכה, מה דינו? אם מגיע מקום כתם הדם אל כנגד (מול) בית התורפה של ארוכה — שתיהן טמאות. שכן אם הוא מגיע אצל האשה הגבוהה כנגד בית התורפה, בודאי שהרי הוא מגיע כך גם אצל האשה הנמוכה. ולכך שתיהן טמאות מן הספק. ואם לאו [לא], שאין הוא מגיע כנגד מקום התורפה אצל האשה הגבוהה: הארוכה — טהורה, שודאי הוא שלא ממנה בא כתם זה. וקצרה — טמאה.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], בענין כתם הנמצא בחלוק שאול: בדקה האשה את חלוקה ונמצא שאין בו כתם דם, והשאילתו לחבירתה, ולאחר מכן נמצא כתם דם בחלוק זה. מה דינן? היא, האשה שהשאילה את החלוק — הריהי טהורה, וחבירתה זו ששאלה את החלוק — הריהי תולה בה, באשה שהשאילה את מקור הכתם. שיכולה היא לומר שאין היא סומכת עליה שבדקה כראוי את החלוק שהשאילה. אמר רב ששת בהסבר דברי הברייתא הללו: ורק לענין דינא [דין] על מי חלה חובת כיבוס הבגד, תנן [שנינו] בברייתא שיכולה האשה ששאלה לטעון שאין היא סומכת על חברתה שאכן בדקה כראוי את החלוק. אבל לענין הלכות טומאה — היא (המשאילה) טהורה וחבירתה (השואלת) טמאה.