ממקום טמא (מהמקום ממנו יוצאת הזיבה) — אינו דין שיהו טמאין! ופורכים קל וחומר זה: דם היוצא מפי האמה של הזב יוכיח, ש הרי אף שדם זה בא ממקום טמא, ובכל זאת הריהו טהור. ומעתה, אף אתה אל תתמה על זה (במימי רגלים), שאף על פי שהוא בא ממקום טומאה, בכל זאת יהיה טהור, לכך תלמוד לומר האמור בתחילת פרשת הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. וזאת תהיה טומאתו בזובו" (ויקרא טו, א—ב) — ובאה המלה "וזאת" לרבות את מימי רגליו לטומאה חמורה, שאף הם דינם כזוב.

למעלה הוזכר כי מי הרגלים של הזב מטמאים טומאה חמורה, ואולם הדם היוצא מפי האמה של הזב, הריהו טהור, אף שבא ממקום טמא. ומבררים: מנלן [מנין לנו] שדם היוצא מפי האמה של הזב טהור? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא דם היוצא מפיו של הזב, וכן הדם היוצא מפי האמה שלו, יהיו טמאין כזובו — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בתחילת פרשת הזב "זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). והיא לשון מיעוט, לומר: דווקא הוא הזוב עצמו טמא, ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא, אלא טהור.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] את הדינים, ותהא טומאת דם היוצא מפי אמתו נלמדת מריבוי הכתוב "וזאת תהיה טומאתו בזובו", שאף הוא מטמא, ואילו טהרת מי רגליו ממיעוט הכתוב "טמא הוא"! אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: ראוי לרבות דווקא את מי הרגלים לטמא, ולא את הדם, שכן מי הרגלים הריהם דומיא [בדומה] לרוק, מה רוק — הריהו דבר שבתחילה הוא מתעגל (נאגר ומצטבר) בתוך הגוף, ואחר כך יוצא ממנו. אף כל דבר היוצא מן הזב שהינו מתעגל ויוצא, כמי הרגלים, הריהו טמא. יצא מכלל זה הדם — שאין הוא מתעגל ויוצא.

ושואלים על כך: והרי חלב שבאשה, שמתעגל ויוצא, והיה ראוי שחלב הזבה יטמא בטומאה חמורה, ובכל זאת אמר מר [החכם] בברייתא כי החלב שבאשה הריהו מטמא טומאת משקין, ונדייק בדבריו: טומאת משקין — אין [כן] מטמא חלב האשה, אבל לא טומאה חמורה!

אלא אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: ראוי לרבות דווקא את מי הרגלים לטמא, ולא את הדם, שכן מי הרגלים הריהם דומיא [בדומה] לרוק, מה רוק — הריהו דבר שבתחילה הוא מתעגל (נאגר ומצטבר) בתוך הגוף, ואחר כך יצא ממנו. ואולם כאשר אין הוא יוצא אל מחוץ לגוף, הריהו חוזר ונבלע בגוף. אף כל דבר שהריהו מתעגל ויוצא, ואם אין הוא יוצא הריהו חוזר ונבלע בגוף, הוא מטמא בטומאת הזב. יצא מכלל זה הדם — שהוא אינו מתעגל ויוצא. וכן יצא מכלל זה החלב שבאשה — שאף על פי שאמנם הוא מתעגל ויוצא, ואולם כאשר לא יצא הוא אינו חוזר ונבלע בגוף.

ושואלים: ונילף [ונלמד] לטמא את דם הזב וחלב הזבה מזובו של הזב, ובאופן זה: מה זובו, שאין הוא מתעגל ויוצא, ובכל זאת הריהו מטמא, אף כל היוצא מהזב הריהו מטמא, אף שאינו מתעגל ויוצא! אמר רבא בתשובה: מזובו ליכא למילף [אין מקום ללמוד] לעניינם של דברים אחרים, שכן מיוחד הוא דינו של הזוב, שהריהו גורם טומאה לאחרים (לאדם הזב שראה את זובו, ונטמא בו).

א ועוד שנינו במשנתנו כי השרץ מטמא בלח, ואינו מטמא ביבש. ובענין זה אמר ריש לקיש: שרץ שיבש ושלדו קיימת, שלא נשבר שלד עצמותיו של השרץ — הריהו טמא. ותוהים על דבריו: והאנן תנן [הורי אנו שונינו במשנתנו] ברשימת הטומאות שהשרץ בכללן, כי הריהן מטמאין דווקא כשהם לחין ואין הם מטמאין כשהם יבשין! אמר ר' זירא בתשובה: לא קשיא [אין זה קשה], שכן יש להבחין בין האופנים השונים. הא [זה, דברי ריש לקיש] המטמא אף את השרץ שיבש — אמורים דווקא בכולן, כאשר כל השלד כולו שלם, שאז הריהו מטמא אף שהוא יבש. ואילו הא [זה, דברי משנתנו], שאין השרץ היבש מטמא, אמורים כאשר במקצתן, כאשר רק מקצת השלד נותרה קיימת, ובכגון זה שוב אינו מטמא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בר' ביסנא, אמר ר' שמעון בן יוחי: ממה שנאמר בטומאת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע "בהם" במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), יכול שנלמד שטומאה זו נוהגת רק בנוגע בכולן, כשהם שלמים, ולא בנוגע במקצתם — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק שלאחר מכן "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא", להורות שהריהם מטמאים אף בחלק מהם.

ואולם יש לחזור ולדון שוב: אי [אם] נלמד מהכתוב "מהם" — יכול נלמד מכאן כי הריהם טמאים אף במקצתן. לכך תלמוד לומר "כל הנוגע בהם" — להורות שהריהם טמאים דווקא כאשר הם שלמים. ומעתה, הא [זה] כיצד ניישב את הסתירה? כאן, הכתוב המלמד שאף במקצתם הריהם מטמאים — מדובר בו בשרץ הלח. ואילו כאן בכתוב המלמד שהשרץ מטמא רק כשהוא שלם — מדובר בשרץ היבש.

ובענין זה הוסיף ואמר רבא כי הני זבוגי [אלה הצבים] של העיר מחוזא שבבבל, כי [כאשר, כל עוד] שלדן קיימת — הריהם טמאין. וכיוצא בדבר אמר עוד ריש לקיש: השרץ שנשרף ואולם שלדו עדיין קיימת — הריהו עדיין טמא.

מיתיבי [מקשים] על דבריו ממה ששנינו: אם נמצא שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית טמאה המהוהא (בלויה ורקובה) — הזיתים טהורין. שלפי הכלל שכל הטמאות דנים בהן כשעת מציאתן. שכפי שהן עתה כך הגיעו אל הזיתים הללו, ובמצבם עתה אין הם מטמאים. הרי שאין השרץ השרוף מטמא, ושלא כדברי ריש לקיש! אמר ר' זירא: לא קשיא [אין זה קשה], שיש להבחין בין המקרים השונים. הא [זה, דברי ריש לקיש] המטמא אף את השרץ השרוף (ושלדו קיים) — אמורים דווקא בכולן, כאשר השלד שלם. ואז הוא מטמא אף שהוא שרוף. ואילו הא [זה, דברי הברייתא, האומרת שאינו מטמא, אמורים במקצתן, כאשר רק מקצת השלד נותרה קיימת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יצחק בר' ביסנא משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי ממה שנאמר בטומאת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע הם במותם יטמא עד הערב", יכול שנלמד שטומאה זו נוהגת רק בנוגע בכולן, כשהם שלמים — תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק שלאחר מכן "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" — שהם מטמאים אף בנגיעה בחלק מהם.

ואולם יש לחזור ולדון שוב: אי [אם] נלמד מהכתוב "מהם" — יכול נלמד מכאן כי הריהם טמאים אף במקצתן. לכך תלמוד לומר בפסוק הקודם "כל הנוגע בהם" — דווקא כאשר הם שלמים. הא [זה] כיצד ניישב את הסתירה? כאן, הכתוב המלמד שהם מטמאים רק כשהם שלמים — מדבר בשרץ השרוף. ואילו כאן הכתוב המלמד שהשרץ מטמא אף שאינו שלם — מדבר בשרץ שאינו שרוף.

ב שנינו במשנתנו רשימת הדברים הטמאים, שמטמאין רק כאשר הן לחין ולא כאשר הם יבשים. ומפרטים את מקור הדברים: הזב — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתו "רר בשרו" (ויקרא טו, ג), להורות על דבר הלח. כיחו וניעו ורוקו — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתם "ו כי ירק הזב" (שם ח) — כל שהוא כעין רוק, שהוא לח ולא יבש.

השרץ — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתו "כל הנוגע בהם במותם" (שם לא) אמר [אמרה] רחמנא (התורה), טומאתם לאחר מותם הריהי רק כשהם כעין שעת מיתה. שהגוף לח באותה עת. שכבת זרע — שרק שכבת זרע הראויה להזריע, הלחה ולא היבשה מטמאה. נבלה — דכתיב [שכן נאמר] בטומאתה ו"כי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם לט), כעין מיתה, שהגוף לח באותה עת.

ג שנינו במשנתנו שאם יכולין להשרות את הטמאים שנמנו בה המטמאים דווקא כשהם לחים, ולהחזירם בכך לכמות שהיו לחים — הריהם מטמאים. ועוד שנינו שהשרייה זו נעשית במים פושרים מעת לעת. ובענין זה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם הכוונה היא שיהיו המים מתחילתו של ההשרייה ועד סופו בפושרין, א ו דלמא [שמא] די שיהיו המים בתחילתו פושרים, אף על פי שאין סופו פושרים?

ומציעים פתרון לשאלה: תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כמה זמן היא שרייתן בפושרין? יהודה בן נקוסא אומר: מעת לעת. ודי שיהיו המים בתחילתו פושרים, אף על פי שאין סופו פושרים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: צריכין שיהו המים פושרין כל מעת לעת.

ד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי אומר שבשר המת שיבש ואינו יכול לחזור לכמות שהיה לאחר השרייה — הריהו טהור. ובהסבר דברי ר' יוסי אמר שמואל שהכוונה היא שהריהו טהור מלטמא בכזית, אבל הריהו מטמא טומאת רקב (ששיעורה הוא כמלוא התרוד). ומביאים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו זה של שמואל], ר' יוסי אומר: בשר המת שיבש, ואין יכול לשרות ולחזור כמות שהיה — טהור מלטמא בכזית, אבל טמא טומאת רקב.

ה משנה השרץ המת שנמצא במבוי, ואין ידוע מתי הגיע למבוי — הריהו מטמא למפרע את כל הטהרות הנמצאות במבוי זה (שמא נגעו בו הטהרות, ונטמאו על ידו). עד שיבוא אדם ויאמר לפני בית הדין: "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו באותה שעה כל שרץ". ובאופן זה כל הטהרות שהיו במבוי עד לאותה שעה הריהן טהרות. או אופן נוסף שבו הטהרות אינן נטמאות: אלה שהיו במבוי עד שעת כבוד (טאטוא) המבוי אינן טמאות, שהרי בוודאי בשעת הכיבוד היו רואים את השרץ המת (אילו היה שם באותה עת). ולכך ודאי שהגיע השרץ למבוי רק לאחר שכובד המבוי.

וכן כתם בצבע אדום שנמצא בחלוק אשה — הריהו מטמא למפרע את כל הטהרות שנגעה בהן האשה, עד שיאמר "בדקתי את החלוק הזה, ולא היה בו כתם", שבאופן זה אין הטהרות שנגעה בהן לפני הבדיקה טמאות. או הטהרות שנגעה בהן עד שעת הכבוס, שחזקה היא שבנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת הכיבוס, ואילו היה שם כתם באותה עת, היתה רואה אותו.

ומטמא השרץ והכתם טומאה למפרע, בין שהוא עתה לח, בין כשהוא עתה יבש. ואילו ר' שמעון אומר כי השרץ או הכתם היבש — אמנם מטמא למפרע (עד שעת כיבוס או שעת כיבוד), ומפני החשש שמא היה שם השרץ במשך פרק זמן זה. ואולם השרץ או הכתם הלח — אינו מטמא למפרע אלא עד שעת (שעה) שאם היה באותה שעה לח יהא יכול לחזור ולהיות בשעת מציאתו עדיין לח, ולא עד שעת כיבוס או שעת כיבוד, המרוחקות משעה זו. שהרי ברור הוא שלא היה השרץ או הכתם באותה עת. שכן, אילו היה אז — לא היה עדיין לח בשעת מציאתו.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי אין הטהרות שהיו במבוי לפני שעת הכיבוד נטמאות בשרץ זה. ובדבר זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים] שאלה זו: האם כוונת דברי המשנה "עד שעת כבוד (טאטוא)" לומר כי משטיאטאו אותו חזקתו של המבוי שהוא בדוק, שמן הסתם בודקים אותו אם יש בו טומאות. ומשום כך הטהרות שהיו עד שעת הכיבוד אינן נטמאות. או דלמא [שמא] הכוונה היא שחזקתו של המבוי שהוא מתכבד, ואילו היה שם שרץ, היה יוצא מהמבוי באמצעות הכיבוד?

ומסבירים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, אם נאמר כצד זה או כצד זה] — במקרה שאמר האדם שכיבד את המבוי כי הוא אמנם כביד [כיבד, טאטא] את המבוי, ואולם לא בדק [לא בדק] אותו. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של המבוי המטואטא שהוא גם בדוק — במקרה זה אין לטהר את הטהרות שהיו לפני הכיבוד, שכן הא [הרי] אומר המכבד כי הוא לא בדוק את המבוי. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של מבוי שהוא מתכבד, ובשעה שטואטא המבוי, יצא השרץ עם הטאטוא — הא [הרי] אף במקרה זה המבוי מתכבד, ואין הטהרות שהיו לפני כן נטמאות.