ריחני (בשמים), שהנאתם מועטה, ומשום כך מברכים עליהם "בורא מיני בשמים" לפניהם, אך לא לאחריהם.

א משנה תינוקת (הקטנה, לאחר שהגיעה לגיל בגרות) שהביאה (שהופיעו אצלה) שתי שערות במקום הערווה — הריהי נחשבת כגדולה לכל דבר, ואם מת בעלה בלא זרע, ונפלה לפני אחיו לייבום, הריהי או חולצת לאחי בעלה, ומותרת להינשא לכל, או מתיבמת לו לאשה. וחייבת בכל מצו‍ת האמורות בתורה שנשים חייבות בהן.

וכן תינוק (הקטן לאחר שהגיע לגיל בגרות) שהביא שתי שערות — הריהו מעתה נחשב כגדול, וחייב בכל מצו‍ת האמורות בתורה. וראוי הוא מצד גילו להיות בן סורר ומורה (אם התקיימו בו שאר התנאים שבהם הוא נעשה בן סורר ומורה), בפרק הזמן משיביא שתי שערות עד שיקיף את הגיד זקן (שיער). שכן בפרק זמן זה הוא יצא מכלל קטן שאינו נענש על מעשיו, ואולם עדיין הוא לא הגיע לכלל מי שהוא ראוי להיות אב (שכל עוד לא הקיף הזקן את הגיד, אין הוא ראוי להוליד). שכך היא הגדרת הראוי להיות בן סורר ומורה: שהוא "בן" ולא אב.

ומסבירים, כי כוונת הלשון "זקן" הריהי לשיער התחתון שמסביב לגיד ולא לשיער העליון שעל פני אדם. ומדוע השתמשו חכמים בלשון זו, שיש אפשרות שלא להבינה כראוי? אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.

תינוקת (קטנה שעדיין לא הגיעה לגיל בגרות) שהיא יתומה מאביה, והשיאוה אמה ואחיה, כל עוד היא קטנה יכולה היא למאן בבעלה, ולהפקיע את נישואיהן. ואולם משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות — שוב אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר: עדיין יכולה היא למאן, עד שירבה השיער בבית הערוה, עד כדי שייראה אותו המקום שחור.

ב גמרא שנינו במשנתנו שהקטנה שהגיעה לגיל בגרות והביאה שתי שערות, נחשבת כגדולה לענין זה שאם נפלה לייבום הריהי חולצת או מתייבמת, וכן חייבת בכל המצוות שהאשה חייבת בהן. ושואלים: כיון דתנן [ששנינו] שהיא חייבת בכל המצו‍ת האמורות בתורה, דין זה שהיא או חולצת או מתיבמת למה לי לשנותו, והרי בכלל כל המצוות הוא!

ומשיבים: כדי לאפוקי [להוציא] משיטתו של ר' יוסי, שאמר: אכן "איש" כתוב בפרשה של החליצה ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו...". דברים כה, ז). ולכן אין דין חליצה אלא בנחלץ שהוא גדול, אבל לשון אשה לא נזכרה בפרשה, אלא "יבמתו" — להורות שנוהג דין הייבום והחליצה, בין במי שהיא גדולה ובין במי שהיא קטנה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו], שאין הלכה כר' יוסי, ולכן דינה של היבמה, דאי אייתי [שאם הביאה] שתי שערות — אין [כן] חולצת או מתייבמת. אבל אי [אם] לא הביאה שתי שערות — לא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? משום שדינה של האשה כדינו של האיש.

ושואלים עוד, בדומה לכך: וכיון דתנא [ששנה] בהמשך המשנה "וכן התינוק שהביא שתי שערות", נחשב כגדול לכל דבר, אם כן זה ששנינו "חייב בכל המצו‍ת האמורות בתורה" למה לי?

וכי תימא [ואם תאמר] ששנה במשנה שמשהביא שתי שערות הריהו חייב בכל המצוות האמורות בתורה, משום דקבעי למתני [שהוא רוצה לשנות] את הדין המיוחד לו "וראוי להיות בן סורר ומורה" — הרי כבר תנינא [שנינו] זאת חדא זימנא [פעם אחת], במסכת סנהדרין: אימתי הוא נעשה בן סורר ומורה — משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה!

ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כן גם כן], כשאלתך, שלא היה צריך התנא במשנתנו לומר זאת אלא איידי דפריש מילי [אגב שפירש דברי, הלכות] הנוגעות לתינוקת — קמפרש נמי מילי [הוא מפרש גם כן דברי, הלכות] הנוגעות לתינוק.

ג שנינו במשנתנו כי התינוקת היתומה שהשיאוה אמה ואחיה שהביאה שתי שערות — אינה יכולה עוד למאן בנישואיה, ואילו ר' יהודה סובר שיכולה עדיין למאן, עד לזמן שבו השחיר מקום הערוה מרוב שיער. ובענין זה אמר ר' אבהו, אמר ר' אלעזר: הלכה כר' יהודה במחלוקתו זו עם חכמים.

ובהסבר שיטת ר' יהודה: מודה ר' יהודה לחכמים, שאם נבעלה הקטנה לבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, והרי היא מתקדשת לו בכך קידושין מן התורה, כקידושי ביאה — שוב אינה יכולה למאן בו ולהפקיע בכך את הקידושין, שכן אין תקנה זו של מיאון אלא להפקיע קידושין שמדברי חכמים.

ונמסר כי חברוהי [חבריו] של רב כהנא סבור למעבד עובדא [חשבו לעשות מעשה] להתיר לקטנה שהביאה שתי שערות שתמאן, וכר' יהודה שבמשנתנו, ואף על גב שקטנה זו נבעלה על ידי בעלה לאחר שהביאה שתי שערות, משום שסברו שכל עוד לא השחיר מקום בית הערוה לא התקדשה בכך קידושין של תורה.

אמר להו [להם] רב כהנא: לא כך היה מעשה בבתו היתומה הקטנה של ר' ישמעאל שהשיאוה אמה ואחיה, שבאת (שבאה) לבית המדרש למאן בבעלה. ובנה מורכב לה על כתפה. ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל (שקטנה יכולה למאן אף שהביאה שתי שערות ואף שנבעלה לבעלה לאחר מכן) בבית המדרש, ובכתה בכייה גדולה בבית המדרש.

אמרו החכמים יושבי בית המדרש: האם ייתכן שדבר הלכה שאמר אותו צדיק (שיכולה היא למאן, אפילו בא עליה בעלה לאחר שהביאה שתי שערות) יכשל בו זרעו (שתפקיע קידושיה במיאונה, ונמצא שילדה בן שלא מן הנישואין).

שכן אמר רב יהודה, אמר שמואל משום [בשם] ר' ישמעאל על האמור בדין האשה המזנה, הנאסרת על בעלה: "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יד), כלומר, לא נאנסה — זו היא האסורה לבעלה, ומכאן נסיק: הא [הרי] זו שנתפשה — הריהי מותרת לבעלה. ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה אלא מרצונה היה הדבר — הריהי מותרת לבעלה. ואיזו היא זו — שקדושיה היו קדושי טעות, כגון זה שקידש את הקטנה על ידי אמה ואחיה שאף על פי שבנה מורכב על כתפה — ממאנת והולכת לה. ואף שבעל אותה לאחר שהביאה שתי שערות, הריהו סומך על קידושיו הראשונים, שהם מדברי חכמים, ואינה מתקדשת לו בביאה זו בקידושין מן התורה, ויכולה היא איפוא להפקיע את קידושיה שמדברי חכמים.

ונמסר, כי בעקבות מקרה זה בבתו של ר' ישמעאל, שמיאנה בבעלה בעוד שיש לה בן, נמנו החכמים להצבעה, וגמרו (וקבעו הלכה): עד מתי הבת ממאנת — עד שתביא שתי שערות! כיון ששמעו חבריו של רב כהנא את דבריו אלה, פרוש [פרשו, חזרו בהם] מכוונתם הקודמת לאפשר לה למאן, וכשיטת ר' יהודה, ולא עבוד עובדא [עשו מעשה].

ועוד מסופר שר' יצחק ותלמידי ר' חנינא באה לפניהם שאלה דומה, בקטנה שהביאה שתי שערות, שרצתה למאן בנישואיה לבעלה, וחכמים עבוד עובדא [עשו מעשה] והתירו לה שתמאן, וכשיטת ר' יהודה, ואף על גב [ואף על פי] שנבעלה. ובעקבות זה, הלכה אותה אשה ונישאה לאיש אחר. ומסופר כי אזל [הלך] רב שמן בר אבא ואמרה קמיה [לפני] ר' יוחנן, אזל [הלך] ר' יוחנן אמרה קמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה. שדר [שלח] ר' יהודה נשיאה בלשא [שוטרים], ואפקוה [והוציאוה] מבעלה השני.

ד שנינו במשנתנו שלדעת ר' יהודה יכולה למאן אף לאחר שהביאה שתי שערות, עד שירבה השחור. ובהסבר דבריו אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: לא שירבה השחור ממש, אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות (משתרעות על פני אותו מקום, ונראות כמי שירבה השחור על הלבן. רבא אמר: עד שתהיינה שתי שערות המקיפות אותו מקום משפה לשפה.

ה שנינו במשנתנו כי הבאת שתי שערות הריהי סימן גדלות. ובאשר לטיבן של שערות אלו, אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו חכמים שהן סימן גדלות — צריך שיהא בעיקרן גומות. רב מלכיו אמר בשם רב אדא בר אהבה: שתי גומות שיער הנמצאות בקטנים, אף על פי שאין בגומות אלה שערות — סימן גדלות הוא, שכיון שיש גומה, הרי זה מוכיח שהיה בה שערה, אף שאיננה עתה בה, מפני שנשרה.

הלכה זו נאמרה מפי החכם הנקרא רב מלכיו, וכדי שלא להתבלבל עם הלכות שאמר חכם אחר הנקרא בשם דומה רב מלכיא, אמר רב חנינא בריה [בנו] של רב איקא: את ההלכה בענין השפוד, ואת ההלכה בענין השפחות, ואת ההלכה בענין גומות — אמרן רב מלכיו. ולעומת זאת, את ההלכה בענין בלורית, ואת ההלכה בענין אפר מקלה, ואת ההלכה בענין גבינה — אמר רב מלכיא.

רב פפא אמר אופן אחר: ההלכות הנוגעות לעניינים השנויים במתניתין ומתניתא [במשניות וברייתות] — אמר רב מלכיא, ואת ההלכות שלמדנום כשמעתתא [שמועת הלכה לעצמן] — אמר רב מלכיו. וסימנא [וסימן] לזכירת כלל זה: מתניתא מלכתא [הברייתא, ובדומה לה, המשנה מלכה, דברי הלכה הנוגעים למשנה רמז לרב מלכיא].

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם, בין רב חנינא בנו של רב איקא לבין רב פפא]? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בהלכה זו של שפחות מי אמרה, שכן כיון שקשורה היא למשנה הריהי לשיטת רב פפא הלכתו של רב מלכיא, ואולם רב חנינא בנו של רב איקא שנה אותה בין הלכותיו של רב מלכיו. ולעצם ההלכה רב מלכיו שהגומות כשלעצמן, אף שאין בהן שיער, נחשבות כסימן גדלות.

אמר רב אשי, כך אמר לי מר זוטרא, קשה [התקשה] בה ר' חנינא מסורא: מדוע אין דין זה של הגומות נאמר במפורש במשנה, לא לישתמיט [לא ישתמט] התנא של משנתנו, ואשמועינן [וישמעינו] דין זה של גומות! ומשיבים: אי אשמועינן [אם היה משמיענו] דין זה של הגומות — הוה אמינא [הייתי אומר] שאין זה סימן גדלות אלא עד שיהו שתי שערות בשתי גומות. לכך, בזה שלא הזכיר כלל במשנה גומות, קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאפילו שתי שערות הנמצאות בגומא אחת הרי זה סימן גדלות.

ותוהים: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש בכלל כדבר הזה], שתהיינה שתי שערות בגומה אחת? והכתיב [והרי נאמר] "אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם" (איוב ט, יז), ואמר רבא בפירושו על פסוק זה: איוב בסערה חירף, בסערה השיבוהו. בסערה חירף — אמר לפניו: רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלפה לך בין איוב לאויב, בגלל דמיון של שתי מלים אלה? בסערה השיבוהו — "ויען ה' את