בטומאה חמורה (שבנבלת עוף טהור בבית הבליעה, המטמאת בגדים) — שכן היא אינה עושה (מחילה דין) על הדבר הנטמא על ידה שיהיה מעתה דינו כיוצא בה (כמוה), שהרי האדם הנטמא בנבלה, אינו חוזר ומטמא אדם אחר, כדרך שמטמאת הנבלה. תאמר בטומאה קלה (טומאת אוכלין) — שהיא עושה את האוכל הנטמא על ידה שיהא דינו מעתה כיוצא בה. שכן דינו של אוכל זה שנטמא, שהוא חוזר ומטמא אוכל אחר (מדרבנן).

אמר ליה [לו] אביי לרבא: והרי כל שכן הוא, ובאופן זה: ומה טומאה חמורה (טומאת נבלת העוף) שאף דקילא [שקלה] היא, שהרי אינה עושה את הנטמא על ידה שיהיה כיוצא בה — מטמאה שלא במחשבה (אף אם לא היה האוכל את נבלת העוף יודע שבבית הבליעה ישנה נבלת עוף טהור). אם כן, טומאה קלה כגון זו של טומאת אוכלין, דחמירא [שחמורה], שהרי היא עושה את הנטמא על ידה שיהיה דינו כיוצא בה — אינו דין שמטמאה שלא במחשבה?

אלא אמר רב ששת, הכי קאמר [כך הוא, חכמים שהשיבו לר' יוחנן בן נורי, אומר, זו כוונתם]: לא אם אמרת בטומאה חמורה (נבלת העוף), שהרי היא חמורה שכן אינה צריכה הכשר כדי להיטמא, תאמר בטומאה קלה (טומאת אוכלין) שהרי היא צריכה הכשר כדי להיטמא.

ושואלים על כך: ומי [והאם] צריכה נבלת עוף טהור הכשר כדי לטמא טומאת אוכלין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: שלשה דברים נאמרו בנבלת עוף טהור: צריכה מחשבה להיאכל, כדי שתיטמא טומאת אוכלין. ואינה מטמאה את האוכל אותה טומאת בגדים אלא בזמן שלפחות כשיעור זית מן הנבלה נמצא בבית הבליעה. ואינה צריכה הכשר כדי שתטמא!

ומשיבים: נהי [אף שאמנם] הכשר שרץ המטמא אותה היא לא בעיא [אינה צריכה], שכן נטמאת היא מעצמה, ואינה נזקקת לכך. ואולם הכשר מים או שאר משקים המכשירים לקבלת טומאה, היא בעיא [צריכה].

ושואלים על כך: מאי שנא [מה שונה, מיוחד] הכשר שרץ שלא בעיא [לא צריך] — הרי זה כדתנא דבי [כפי ששנה החכם של בית] המדרש של ר' ישמעאל, הכשר מים נמי [גם כן] לא תבעי [לא תצטרך], ומסבירים: כדתנא דבי [כפי ששנה החכם של בית] המדרש של ר' ישמעאל.

דתנא דבי [שכך שנה החכם של בית] המדרש של ר' ישמעאל: ממה נאמר בדין הכשר לקבלת טומאת אוכלין "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח), למדים שכל עוד לא הוכשר בנפילת מים עליו, אין הוא נטמא. ומקור הלכה זו של הכשר לקבלת טומאה, הריהו זרעים, ללמדנו שדין זה נוהג בדומה לזרעים.

ומכאן נלמד: מה זרעים, שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי אין האוכל מטמא אדם בכל אופן — הריהם צריכין הכשר לקבלת טומאה. אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה — צריכין הכשר. יצתה (יצאה) מכלל אלו, נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה שהרי היא מטמאת אדם בהיותה בבית הבליעה — שאין צריך הכשר לקבלת טומאה.

אלא אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: כך דחו חכמים את הקל וחומר של ר' יוחנן בן נורי, שאף שנבלת עוף טהור נראית כחמורה מטומאת נבלה, שכן אינה צריכה מחשבה, אבל סוף סוף שום [שם, מהות] טומאה חמורה בעולם היא טומאת הנבלה, בעוד ששום [שם, מהות] טומאת אוכלין, הריהי טומאה קלה בעולם.

א ועוד בדינו של ר' יוחנן שמחשבת חיבור (מחשבה שחשב אדם על דבר בעודנו מחובר לקרקע) אינה נחשבת (לענין טומאת אוכלים), אמר רבא: ומודה ר' יוחנן לענין חיוב הפרי בהפרשת מעשר, שמחשבת חיבור — שמה מחשבה. אמר רבא בהסבר שיטתו זו, מנא אמינא לה [מנין אומר אני, שיטתי זו בדעת ר' יוחנן] — דתנן [שכן שנינו במשנה] לענין חיוב מעשר: הסיאה (מין ממיני האזוב), והאזוב, והקורנית (מין ממיני האזוב) שגדלים בחצר הבית, שאף ששלושת מיני האזוב הללו אינם מיוחדים למאכל אדם, ואולם יש שאוכלים אותם, אם היו נשמרין בידי בעלי אותה חצר — הריהם חייבין במעשר.

ומעתה יש לברר, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דזרעינהו [אם תאמר במקרה שזרע אותם] מתחלה לשם אכילת אדם — וכי צריכא למימר [צריך דבר זה להיאמר], שהם חייבים במעשר אם הם נשמרים, והרי קיימים בו התנאים המחייבים דבר במעשר: שהוא אוכל, ושהוא נשמר! אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה דזרעינהו [שזרע אותם] מתחלה לאכילת בהמה, וקתני [ושנינו] במשנה זו שאם היו נשמרין על ידי בעלי החצר, כלומר שהוא נמלך על מיני האזוב הללו, וחשב עליהם לאכילת אדם — הריהם חייבין במעשר, והרי שמחשבת חיבור נחשבת לענין מעשר.

אמר רב אשי בדחיית ראייתו זו של רבא: הכא [כאן, במשנה זו], בחצר שעלו (שצמחו) בה מיני האזוב הללו מאיליהן עסקינן [עוסקים אנו], וסתמא [ובסתם] — מיני האזוב הללו לאכילת אדם הם קיימי [עומדים], והרי מתקיים תנאי זה של אוכל, בחיוב המעשר מהם. ואילו באשר לתנאי שיהא נשמר, הכי קאמר [כך הוא התנא במשנה אומר]: אם החצר משמרת פירותיה — חייבין במעשר, ואם לאו [לא] — פטורין.

ועוד, מתיב [מקשה] רב אשי על הסברו של רבא בשיטת ר' יוחנן, ממה ששנינו בדף הקודם, כי כל הדברים שחייבין בהפרשת מעשרות מהם — הריהם מטמאין (ראויים לקבל) טומאת אוכלין. ומעתה יש לשאול: אם איתא [יש, נכונים דבריך] בשיטת ר' יוחנן, שאף שמחשבת חיבור אינה נחשבת לענין קבלת טומאת אוכלין, הריהי נחשבת לענין חיוב מעשרות, הא איכא הני [הרי ישנם אלו] עולשין שזרעם בתחילה לצורך אכילת בהמה, ונמלך עליהם בהיותם מחוברים לקרקע, לאכילת אדם — דקחייבין [שהם חייבים] במעשר, ואין הם מטמאין טומאת אוכלין!

אמר רבא בתשובה הכי קאמר [כך הוא התנא אומר, זו היא כוונתו]: כל מין צומח שחייב במעשר — הריהו גם מטמא טומאת אוכלין. ואולם אפשר שבתוך מין מסויים, יהיה מקרה מוגדר, שבו לא יתקיים כלל זה, ויהיה חייב במעשרות, ולא יקבל טומאת אוכלין, כגון הזורע עולשין לאכילת בהמה ונמלך עליהם לאכילת אדם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שהתנא מדבר על מין הצומח, ולא על מקרה מסויים, מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף המשנה, בעמוד הבא]: כל בהמה שחייב בעליה בנתינת ראשית הגז ממנה — חייב במתנות כהונה, הזרוע הלחיים והקיבה אם נשחטה. ויש שחייב במתנות, ואין חייב בראשית הגז.

ומעתה נאמר: אם איתא [יש] כסברה שהתנא מדבר על כל המקרים, אם כן יש לשאול, האיכא [הרי יש] מקרה של טרפה — שחייבת היא בראשית הגז ואינה חייבת במתנות! אלא מכאן יש להוכיח, כדברי רבא, שהתנא אינו מדבר על כל המקרים, אלא על המינים, וכגון כלל זה, שכל מין שחייב במעשר הריהו מקבל טומאת אוכלין.

אמר רבינא בדחיית ראיה זו: אפשר שהתנא מדבר על כל המקרים, ואין להקשות מדין הטריפה, שחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות כהונה, כי הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' שמעון פוטר את הטרפה מראשית הגז.

אמר רב שימי בר אשי, תא שמע [בא ושמע] ראיה להסברו זה של רבא, שהתנא דבר רק על המינים, ולא על כל המקרים, ממה ששנינו בברייתא: המפקיר את כרמו, ולמחרת השכים בבקר, לפני שזכה בו אחר, ובצרו (קטף את פירותיו) — חייב בנתינת מתנות עניים, בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפאה, שכן ריבה אותם הכתוב, שאף שכתב כל אחד מאלה במקומו הוסיף וכתב "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י. ושם כג, כב), לרבות חיובם אף בכגון זה. ופטור מן המעשר, כדין הפקר שפטור מן המעשר.

ואולם על כך יש להקשות: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה בדף הקודם כי כל שחייב בפאה — חייב במעשרות! אלא לאו שמע מינה [האם לא תשמע, תלמד, מכאן] כי מין קתני [שנה], ואולם ייתכנו מקרים מסויימים, שבהם יהיה דבר חייב בפאה, ולא יהיה חייב במעשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [שמע, למד מכאן] כך, כהסברו של רבא.

ב ועוד בדין החייב בפאה ובמעשר, תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת פאה] כי אף שנחלקו חכמים ור' עקיבא בענין שדה שנקצרה במספר מקומות נבדלים, והריהי מנומרת בקטעים קצורים ושאינם קצורים, האם צריך בעליה להפריש פאה מכל מקום קצור (כשיטת ר' עקיבא) או שנותן פאה מאחד על הכל (כשיטת חכמים). ואולם מודים חכמים לר' עקיבא שצריך להפריש פאה מכל אחד ואחד, בזורע ירק השבת או ירק החרדל, שהם ירקות החייבים בפאה, מלכתחילה בשנים ושלשה מקומות על פני השדה, שנותן פאה מכל אחד ואחד לעצמו.