חייבת העיסה הזו בהפרשת חלה, ואף שנפלה לתוכה תרומה, אין דינה כתרומה (שהרי כבר התבטלה התרומה בעיסה, ברוב), ולכן אינה נפסלת (נטמאת) בטבול יום, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה. ואילו ר' יוסי ור' שמעון פוטרין מן החלה, שכן אין התרומה חייבת בהפרשת חלה, ונפטרת העיסה משום תערובת התרומה בה.

סברוה [חשבו, הניחו חכמים] כי מאן דאמר [מי שאומר] שחיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], סבור שאף חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו מאן דאמר [מי שאומר] כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים], אף חיוב חלה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים]. ומעתה אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] שקסבר [סבור] ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה, וכן חיוב תרומה, הוא דרבנן [מדברי חכמים], אפשר לומר כי אתי [בא] דמוע שהוא דרבנן [מדברי חכמים] (שהרי מן התורה יש ביטול ברוב, ובטלה התרומה שבעיסה), ומפקע [ומפקיע] את חיוב הפרשת החלה שאף הוא דרבנן [מדברי חכמים].

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], יש לשאול: וכי אתי [בא] דמוע שהוא דרבנן [מדברי חכמים] ומפקע [ומפקיע] חיוב הפרשת חלה דאורייתא [מן התורה]? הרי שסבור ר' יוסי כי חיוב חלה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, ואף חיוב תרומה בזמן הזה הוא מדברי חכמים, והרי זה מורה שמה שר' יוסי שנה בסדר עולם שחיוב תרומה בזמן הזה הוא מן התורה, הוא עצמו אינו סבור כן.

ודוחים את הראיה: ודלמא קסבר [ושמא סבור הוא] ר' יוסי כי חיוב תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק דרבנן [מדברי חכמים], ומשום כך עיסה זו פטורה מן החלה, משום שהדימוע שמדברי חכמים פוטר את העיסה החייבת בחלה מדברי חכמים.

וכדרך דאהדר [שהשיב, השיג] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע על דברי חכמים. שכך אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתים את החכמים של בית המדרש, שיושבים ואומרים]: אפילו למאן דאמר [למי שאומר] כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דרבנן [מדברי חכמים], חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה],

שהרי בשבע השנים שכבשו בני ישראל את הארץ בימי יהושע, ובשבע שאחריהן, שבהן חלקו את הארץ לנחלות השבטים, נתחייבו בני ישראל בחלה, ועדיין לא נתחייבו במעשר. ואף בזמן הזה, שאין כל יושבי הארץ נמצאים בה ולכן אין חובת תרומות ומעשרות מן התורה אלא רק מדברי חכמים — חיוב הפרשת חלה הריהו מן התורה, שהרי באו אל הארץ.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אפילו למאן דאמר [למי שאומר] כי חיוב הפרשת תרומה בזמן הזה הוא דאורייתא [מן התורה], חיוב הפרשת חלה הוא דרבנן [מדברי חכמים], דתניא [שכן שנויה ברייתא] נאמר במצות הפרשת החלה "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה.." (במדבר טו, יח—כ). ומדייקים: אי [אם] "בבאכם" חל חיוב הפרשת חלה, אם כן יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים בלבד, כבר יתחייבו בהפרשת חלה? תלמוד לומר "בבאכם" — דווקא בביאת כולכם אמרתי שתתחייבו בחלה, ולא בביאת מקצתכם.

וכי אסקינהו [וכאשר העלה אותם, את העולים מבבל לארץ ישראל] עזרא, לא כולהו סלוק [כולם עלו], ולא היתה זו איפוא "ביאת כולכם", אלא "ביאת מקצתכם", ולכן חייבים בחלה בזמן הזה רק מדברי חכמים.

א משנה משל מפרי התאנה משלו חכמים בתיאור שלושת זמני התפתחותה של האשה, קטנות, נערות, ובגרות: פגה (הפרי טרם בישולו), בוחל (הפרי הקרוב לבישולו), וצמל (הפרי הבשל במילואו). ומסבירים: זו המכונה פגה — הרי היא עודה תנוקת (שמתחת לגיל שתים עשרה שנה, שעדיין לא הביאה כל סימני בגרות), זו המכונה בוחל — אלו ימי נעוריה (משתים עשרה שנה ויום אחד, שהביאה שתי שערות).

בזו (הקטנה) ובזו (הנערה) אמרו חכמים: אביה זכאי במציאתה (שמה שמצאו הן, שייך לו), ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה (שיכול הוא להפר את נדרן). ואילו זו המכונה צמל, שהריהי בת שתים עשרה שנה וששה חדשים, וסימני דדיה מעידים בה שבגרה — כיון שבגרה, שוב אין לאביה רשות בה. ומעתה, אינו מפר לה את נדריה, ומציאתה ומעשה ידיה שייכים לה.

ומבררים: איזהו (מהם) הסימנין של זו המכונה צמל? ר' יוסי הגלילי אומר: מהזמן שבו יעלה (יגדל) הדד במידה כזו שנראה כמזדקר מעל הגוף, וגורם שייראה הקמט תחת הדד. ר' עקיבא אומר: מהזמן שגדלו הדדים במידה כזו עד שיטו (ינטו) הדדים אל החזה. בן עזאי אומר: משישחיר הפיטומת (הפיטמה) שבדדים. ר' יוסי אומר: מהשלב בהתפתחות הדדים, שיש בהם כדי שיהא אדם נותן ידו על העוקץ שבדדים, והוא שוקע ושוהא מלחזור.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המכונה פגה היא זו שעודה תנוקת. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדכתיב [כמו שנאמר] "התאנה חנטה פגיה... קומי לך רעיתי" (שיר השירים ב, יג). ועוד נאמר כי הכינוי בוחל בנשים אלו ימי הנעורים. ומסבירים מה מקור כינוי זה: כדתנן [כמו ששנינו במשנה], התאנים חייבות בהפרשת מעשרות מהשלב בהתפתחותן שבו הן יבחלו (התחילו להבשיל), ואמר רבה בר בר חנה, אמר רב בהמחשת שלב זה של הבחלת התאנים: מזמן שבו ילבין ראשיהן של התאנים.

ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור כי מכאן], מן המקרא הזה הוא מקור כינוי זה, שכן נאמר "ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי" (זכריה יא, ח). שכן מורה צורה זו על גודל הדבר ("בחלה בי" — גדלה עלי). ועוד שנינו כינוי צמל, ומסבירים את פשר השם: כמאן דאמר [כמי שאומר, כדברי הבריות] "יצתה (יצאה) מלאה", שגדלה די צורכה.

ג ועוד שנינו במשנתנו בהגדרת המכונה צמל: ואיזהו סימנים? ר' יוסי הגלילי אומר: משיעלה הקמט תחת הדד. ובהסבר הדבר, אמר שמואל: לא משיעלה הקמט ממש וייראה כך תמיד, אלא כבר מהשלב שגדל הדד במידה כזו כדי שאם היא תחזיר ידיה (מותחת גופה) לאחוריה, והיא נראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.

ומסופר כי שמואל בדק בדדיה של אמתיה [בשפחתו הכנענית], את זמני ההתפתחות הללו הנזכרים במשנתנו, ולאחר מכן יהב [נתן] לה ארבעה זוזי [זוזים] כדמי בושתה. ומסבירים: טעמו של שמואל ששילם לשפחתו על שבדקה כך, משום ששמואל נוהג לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל על האמור בתורה ביחס לעבדים: "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) — לעבודה בלבד נתתים לך, ולא לבושה. ואם בייש האדון את העבד, הרי הוא חייב בדמי בושתו.

ובענין היחס לשפחות נמסר כי שמואל היה מייחד להן לכל אחת משפחותיו גבר מסויים מעבדיו שישמש איתה, ולא היה מוסרה לכל. ואילו על רב נחמן נמסר שהיה מחליף להן [אותן], בין עבדיו. ורב ששת מסר להן (אותן, את שפחותיו) לערבי, ואמר להן: יכולות אתן להיבעל לכל, ואולם אזדהרו [הזהרו] מלהיבעל לישראל.

ד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי אמר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא מלחזור. ומבררים: מאי [מהו] עוקץ זה? אמר שמואל: עוקצו הוא החלק הבולט במרכזו של הדד (הפיטמה).

ה ועוד בסימני הבגרות באשה, תנו רבנן [שנו חכמים], אלו הן סימני בגרות? ר' אלעזר בר' צדוק אומר: משיתקשקשו (שיקישו זה בזה) הדדין מחמת גודלם. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: משיכסיף (ישחיר) ראש החוטם (הבליטה שבמרכזה הפיטמה). ותוהים: משיכסיף? והרי בסימן זה אזקונה לה [מזקינים אותה, מאחרים בהרבה את ראשית זמן בגרותה]! אלא אמר רב אשי: משיפציל (שיתפצל) ראש החוטם. ר' יוסי אומר: משתקיף העטרה, שעוקץ הפיטמה גדול במידה כזו, שהוא מוקף בעיגול מסביבו. ר' שמעון אומר: משנתמעך