ונוחל התינוק בן יומו את ירושת אמו שמתה ביום לידתו, ואם מת — הריהו מנחיל את ירושתו (לאחיו מן האב). ועוד בדינו של התינוק בן יומו, שהרי הוא נחשב בכלל האמור ברציחה "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (ויקרא כד, יז), ולכן האדם ההורגו חייב על כך. ואם נפטר הרי הוא נחשב לענין דיני אבילות לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, שמתאבלים עליו.

א גמרא שנינו במשנה שנוהגים דיני הנדה אף בקטנה שהיא בת יום אחד בלבד, ושואלים: מנהני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (ויקרא טו, יט). מן הכתוב "אשה" — אין לי בכלל טומאת הנדה אלא מי שהיא אשה בלבד, תינוקת בת יום אחד לענין טומאת הנדה מנין? — תלמוד לומר: "ואשה", לרבות אף את זו.

ב עוד שנינו במשנתנו כי אף התינוקת שהיא בת עשרה ימים יכולה להטמא בזיבה. ודנים בדבר: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בדין הזבה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (שם, כה). מן הכתוב "אשה" — אין לי בכלל טומאת הזבה אלא מי שהיא אשה בלבד, תינוקת בת עשרה ימים לענין שנוהגת אף בה טומאת הזיבה מנין? — תלמוד לומר: "ואשה", לרבות אף את זו.

ג עוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יום אחד הריהו בכלל טומאת זיבה. ושואלים בדבר: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בתורה בדין הזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (שם ב). ויש לברר: מה תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) בכפל הלשון "איש איש"? — לרבות את התינוק שהוא בן יום אחד שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה. ר'

ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר: דין זה אינו צריך ללימוד זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים, שבאותו פרק "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם, לג). והלשון הכוללת "לזכר" באה ללמד: כל מי שהוא "זכר" הריהו בכלל הטומאות שנזכרו בפרשה, בין שהוא גדול בין שהוא קטן, בן יום אחד. ובדומה לכך הלשון הכוללת "לנקבה" — כל שהיא נקבה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה. אם כן מה תלמוד לומר "איש איש"? — אין זה מלמד דבר, ואשר לכפל הלשון, דברה תורה כלשון בני אדם.

ד ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בין יום אחד מטמא בנגעים. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בתחילת פרשת הנגעים: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" (שם יג, ב), ומן הלשון הכוללת "אדם" יש ללמוד, כי בכלל פרשה זו כל שהו אדם, ואף התינוק בכלל זה.

ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בטהרה במי אפר פרה אדומה, של הנטמאים בטומאת מת: "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם" (במדבר יט, יח), ומלשון כוללת זו ("נפשות") יש ללמוד כי בכלל טומאת מת אף נפש כל דהו [שהוא], ובכלל זה התינוק בן יומו.

ועוד שנינו במשנתנו כי אף התינוק בן יום אחד זוקק את אשת אחיו שמת בלא בנים ליבום. ומסבירים: נלמד דבר זה, ממה דכתיב [שנאמר] בתורה בדין הייבום: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה). ומן האמור "ישבו אחים יחדיו" הרינו למדים שדין זה של יבום בכל האחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם, ואף התינוק שהיה בן יומו, כשמת אחיו היתה לו ישיבה אחת בעולם עם אחיו, ומחייב את אשת אחיו בייבום.

ועוד שנינו במשנתנו כי מי שנפטר והשאיר אחריו תינוק שאף שאינו אלא בן יום אחד, הריהו פוטר את אשת המת מן חובת היבום. ומסבירים: נלמד דבר זה, שכן במצות הייבום "ומת אחד מהם ובן אין לו" (שם שם) אמר רחמנא [הכתוב], ואילו הא [זה] הנפטר הלא אית ליה [יש לו] בן אף שהוא בן יום אחד.

ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו שהוא בן לכהן שנפטר מאכיל בתרומה את אמו הישראלית. ומסבירים: דבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר] בזכאים לאכול בתרומה מכוחו של הכהן: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), שאף שנאמר בלשון "יאכלו בלחמו" קרי ביה [קרא בו, בכתוב זה]: הם יאכילו בלחמו, שמכוח בנה הכהן אוכלת אף אמו הישראלית, לאחר פטירת האב הכהן.

ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו הנולד לאמו הכהנת שנישאה לישראל, ומת, אף שהיא חוזרת לבית אביה הכהן, תינוק זה פוסל אותה מן הזכות לשוב ולאכול מהתרומה. וטעם הדבר, שכן האשה בת הכהן שהתאלמנה או התגרשה מבעלה הישראלי, חוזרת לאכול בתרומה "וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" (שם יג) אמר רחמנא [הכתוב], ואילו הא אית [זו יש] לה זרע מבעלה הישראלי.

ושואלים: מאי איריא [מדוע דווקא] משמיענו הכתוב שאם יש לה זרע (ולד חי) מבעלה הישראלי הריהי פסולה מלאכול בתרומה, והרי אפילו אם יש לה עובר מבעלה הישראלי נמי [גם כן] כך הדין, דכתיב [שכן נאמר] בענין בת כהן שהתאלמנה או נתגרשה לאכול בתרומה "ושבה אל בית אביה כנעוריה" — שדווקא זו שהריהי כבימי נעוריה אוכלת שוב בתרומה, פרט לשבה אל בית אביה כשהיא מעוברת מן הישראלי, שאינה אוכלת בתרומה!

ומשיבים: צריכי [נצרכים] שני הלימודים הללו, שהתינוק הנולד לכהנת מן הישראלי פוסל אותה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, ושעובר הכהנת מן הישראלי פוסל אותה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה. דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את הפסוק "וזרע אין לה" ללמדנו שאינה אוכלת בגלל שיש לה ילד מן הישראלי — הייתי אומר כי דין זה הריהו משום דמעיקרא חד גופא [מתחילה קודם שנישאה היתה האשה הזו גוף אחד], והשתא תרי גופי [ועכשיו הריהי שני גופים, היא ותינוקה], ולכן אין זו ממש שיבה לבית אביה. אבל הכא [כאן, במעוברת מן הישראלי], השבה לבית אביה, דמעיקרא חד גופא, והשתא חד גופא [שמתחילה היתה גוף אחד, ועכשיו היא גם כן גוף אחד] — אימא תיכול [אמור שתאכל] בתרומת בית אביה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כנעוריה" ללמדנו שאף המעוברת השבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה התורה כותבת] רק "כנעוריה" — הייתי אומר שנוהג דין זה משום דמעיקרא גופה סריקא, והשתא גופה מליא [שמתחילה היתה אשה זו גוף ריק, ועכשיו היא גוף מלא] ואין זו שיבה ממש לבית אביה, אבל הכא [כאן, במי שיש לה תינוק], דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה סריקא [שמתחילה גוף ריק, ועכשיו גוף ריק] אימא תיכול [אמור שתאכל] בתרומת בית אביה, לכן צריכא [נצרכו] שני המקראות הללו.

ושואלים: קראי — אתרוץ [המקראות תורצו, הוסברו] מדוע נצרכו שניהם, ומה כל כתוב מלמדנו. אלא על מתניתין [משנתנו] עדיין יש לשאול: מאי אריא [מדוע דווקא] ציינה המשנה שתינוק בן יום אחד פוסל את אמו שנישאה לישראל מלאכול שוב בתרומת אביה הכהן, והרי אפילו בעובר נמי [גם כן] הדין כן! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] במקרה של כהן שיש לו שתי נשים: אחת גרושה שנשאה שלא כדין, שהרי הגרושה אסורה על הכהן. ואחת שאינה גרושה. ויש לו בנים מהאשה שאינה גרושה, ויש לו תינוק בן יום אחד מן הגרושה, והרי תינוק זה הוא חלל, האסור באכילת תרומה.

והשמיעה לנו המשנה שפוסל תינוק זה בעבדי אביו מלאכול שוב בתרומה. שמכיון שתינוק זה יש לו חלק בירושת אביו, ובכלל זה אף בעבדים אלו, הם אינם יכולים עוד לאכול בשל היותם גם עבדיו של הפסול לאכילת תרומה. ובאה משנתנו לאפוקי [להוציא] משיטת ר' יוסי שאמר שעובר שהוא חלל נמי [גם כן] פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, לכן קא משמע לן [הוא התנא שבמשנתנו משמיע לנו] שדווקא בן יום אחד — אין [כן] פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, ואולם העובר — לא פוסל.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי התינוק בן יומו נוחל ומנחיל. ודנים במה ששנינו כי התינוק בן יומו נוחל, ממאן [ממי] הוא נוחל? — מאביו, ומה ששנינו כי התינוק בן יומו מנחיל, למאן [למי] הוא מנחיל? — לאחיו מאביו, שהרי אחיו מן האם אינם יורשים אותו. ויש לשאול: מה באה משנתנו ללמדנו שאחיו יורש אותו, והלא אי בעי [אם ירצה] אח זה מאבוה לירתי [מאביו יירש], ואי בעי [ואם ירצה] — מיניה לירתי [ממנו, מתינוק זה יירש], שהרי אף בלא שיוריש לו התינוק, יורש הוא מאביו ישירות!

אמר רב ששת: כוונת המשנה ללמדנו שהתינוק בן יומו נוחל בנכסי האם שאיננה אמם של אחיו מאביו, שרק הוא יכול לירש אותה, ולא הם. ואם ימות לאחר שירש ירושה זו, יש בו להנחיל ירושתו זו לאחיו מן האב. ומסבירים את דין משנתנו עוד, ודוקא בן יום אחד נוחל בנכסי אמו שמתה, ומנחיל לאחיו מן האב, אבל עובר (שמתה אמו, והוא עצמו לא נולד) — לא נאמר בו שיורש את נכסי אמו ומורישם לאחיו מן האב. ומאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן ברור שהוא העובר מיית ברישא [מת בתחילה] לפני שמתה אמו, וכלל הוא שאין הבן יורש את אמו