ולא כאשר השרץ נמצא בתוך תוכו בקומטו, לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין תוך הקמט נחשב כתוך תוכו, אלא רק כאשר היה כלי בתוך התנור, ופתחו של כלי זה הוא מחוץ לתנור, ונפל לכלי שבתוכו.

א ועוד בענין טומאה בקומטו של אדם, אמר ריש לקיש: היה קנה או מוט נתון בתוך קומטו של אדם הטמא בטומאת זב, והסיט בו את האדם הטהור — אף שהזב מטמא בהיסטו, אדם זה הריהו טהור. ואם היה הקנה נתון בתוך קומטו של אדם טהור, והסיט בו את הזב — טמא הטהור בכך. שכן נטמא ככל הנושא את הזב, ובכלל טומאת משא אף אם נשא הטהור את הזב בבית סתריו.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הזב שהסיט בקנה שבקומטו את הטהור, אינו נטמא בכך — שכן אמר קרא [המקרא] בדינו של הזב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יא) — זהו כוונת הכתוב "אשר יגע בו" הסיטו של זב. שלא מצינו (מצאנו) לו (כמותו) טומאה בכל התורה כולה, שמטמאת בהיסט, מלבד בטומאת הזב.

ואפקיה רחמנא [והוציאתו, וכתבתו התורה] לטומאה שעל ידי היסט בלשון נגיעה, למימרא [לומר, ללמד] שטומאה על ידי היסט וטומאה שעל ידי נגיעה הרי הן כידיו. מה התם [שם], בטומאת מגע — הריהי מאבראי [מבחוץ], אף הכא [כאן] בטומאה שעל ידי היסט — מאבראי [מבחוץ].

ב שנינו במשנתנו כי הנדה מטמאת עוד בהיות הדם בבית החיצון, ואף שלא יצא לחוץ, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין אלא משתצא טומאתם אל מחוץ לגופם. ומסבירים: דינו זה של הזב — משום דכתיב [שכן נאמר] בזב "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (שם ב) — עד שיצא זובו מבשרו. ודינו זה של בעל קרי — משום דכתיב [שכן נאמר] בטומאת בעל הקרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (שם טז) — דווקא כאשר תצא אל מחוץ לבשרו.

ג עוד שנינו במשנתנו שאם היה אוכל בתרומה והרגיש בתוך כך שנעקרה ממנו שכבת זרע ("הזדעזעו אבריו"), הריהו אוחז באמתו, באבר זכרותו, כדי לעצור את שכבת הזרע מלצאת, ובולע את התרומה שבפיו. שהרי אם תצא שכבת הזרע, ייטמא בכך, ויצטרך לפולטה ולהפסידה בכך. ושואלים: אוחז באמתו? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין, הריהו עושה כמעשיהם של בני דור המבול, שהשחיתו דרכם בהוצאת שכבת זרע, וכאילו מביא בכך מבול לעולם!

אמר אביי: כוונת משנתנו לומר שיאחז באמתו באמצעות מטלית עבה, ואין באופן זה משום חימום המביא לידי הוצאת זרע. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו באוחז באמתו במטלית רכה, ואולם במקרה זה, שכבר הרגיש שנעקרה ממנו שכבת זרע, מותר הדבר, שכיון שכבר עקר הזרע ממקומו — עקר, ובאחיזתו באמתו, אין הוא גורם עוד לעקירת זרע. והסבר שיטותיהם: אביי — חייש [חושש] שהמחזיק באמתו במטלית רכה, דילמא אתי לאוסופי [שמא יביא הדבר להוספה] בהוצאת הזרע שכבר נעקר ממנו. ואילו רבא — לאוסופי לא חייש [להוספה על הזרע שכבר נעקר אינו חושש].

ושואלים לשיטת רבא: והתניא [והרי שנויה ברייתא], למה זה האוחז באיברו דומה — לזה הנותן אצבע בעין, שכל זמן שהאצבע נתונה בתוך העין — העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה המחזיק באיברו, גורם שיצא שוב ושוב ממנו זרע.

ורבא סבור כי כל מקרה של אחמומי והדר אחמומי בשעתא [חימום הגוף, וכמו במשנתנו שחש שנזדעזע גופו, ושוב חימום באותה שעה] הריהו לא שכיח [מצוי], ואין לחשוש בו להוצאה נוספת של זרע. ואולם במקרה של המחזיק באיברו, ובלא חימום, אפשר שיצא ממנו שוב ושוב זרע, וכדוגמת הנותן אצבע בעין.

ד אמר שמואל: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה בשעה שיצאה ממנו — אינה מטמאה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן בדין טומאת בעל קרי "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו, טז) אמר רחמנא [אמרה תורה] — דווקא בשכבת זרע הראויה להזריע (להפריה) הריהו נטמא, ורק זו שמרגיש ביציאתה ראויה להזריע.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: היה מהרהר בשנתו בלילה בדברים שיש בהם להביא להוצאת זרע, ועמד (וקם, והתעורר) ומצא את בשרו (אבר זכרותו) שהוא חם, ואולם לא חש שיצאה ממנו שכבת זרע — הרי זה טמא, הרי שטומאת קרי אף בשכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה! ומשיבים: כבר תרגמא [פירשה, העמידה] רב הונא את דברי הברייתא, שמדובר בה בזה שראה שהוא משמש מטתו בחלומו, וכיון שאי אפשר לשמש בלא הרגשה, בודאי אף הוא הרגיש, אלא שלאחר שניעור משנתו אינו מרגיש.

לישנא אחרינא [לשון אחרת], שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מטמאה את האדם בטומאת קרי. ומבררים: מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא [מה, איזה הבדל יש בין הלשון הזו ללשון הזו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצאה שלא בהרגשה שאין זו כיריה בחץ. שללשון הראשונה הריהו נטמא בכך, וללשון השניה אין הוא נטמא בכך.

ומעירים: מילתא דפשיטא ליה [דבר שפשוט לו] לשמואל, מיבעיא ליה [נשאל לו] לרבא. שכן בעי [שאל] רבא: שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ואולם יצתה ממנו שלא בהרגשה, מהו שתטמא משום בעל קרי.

ומביאים פתרון לשאלה מזו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בעל קרי שטבל לטהרתו, ולא הטיל מים לפני טבילתו — לכשיטיל מים, הריהו טמא, שכן בתוך שיצאו ממנו מי רגליו, יוצא אגב כך גם מן הזרע שנעקר ממנו. ונטמא ביציאה זו, ואף שהיא שלא בהרגשה. ובודאי הטעם הוא משום שעקירת הזרע היתה בהרגשה. ודוחים: אין להביא ראיה מכאן, שכן שאני התם [שונה המקרה שם] משום שרובה של שכבת הזרע בהרגשה נפק [יצאה], ולכך הוא נטמא אף בזו שיוצאת ממנו שלא בהרגשה.

לישנא אחרינא אמרי לה [לשון אחרת אומרים אותה הלכה] שכך אמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ — אינה מזרעת, שלא יווצר ממנה עובר. ומדייקים בדבריו: שכבת זרע שאינה יורה כחץ אזרועי [להזריע] — הוא דלא מזרעא [שאינה מזרעת], הא טמויי [הרי שלטמא] בטומאת קרי — הריהי מטמיא [מטמאה], שכן נאמר בבעל קרי: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה" (דברים כג, יא) — אפילו קרי בעולם (סתם) שאין בו כדי זריעה והולדה, הריהו מטמא.

ה ובענין דומה בעי [שאל] רבא: גוי שהרהר הרהור שיש בו להביא להוצאת זרע, ומתוך כך נעקרה ממנו שכבת זרע, ואולם לא יצאה אל מחוצה לו. ולאחר מכן ירד וטבל לשם גירות, והריהו מעתה יהודי. ואחרי כן יצאה ממנו שכבת הזרע, מהו דינו?

וצדדי השאלה, אם תמצי [תרצה] לומר כי כלל הוא שבתר [אחר] העקירה אזלינן [אנו הולכים], ואף שאילו היה דבר שכזה קורה בישראלי, היה הוא נטמא בכך, בכגון זה שהיה בשעת העקירה גוי אינו נטמא בכך, ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה אמורים דווקא כאשר המסקנה לחומרא (וכדרך שנפסק כן אצל הישראלי, במקרה שכזה), אבל הכא [כאן, אצל הגוי], שאם נאמר שהולכים אחר העקירה, הרי זה לקולא [להקל] — שמא לא אמרינן [אין אנו אומרים] שהולכים אחר העקירה. או דילמא [שמא], לא שנא [אינו שונה] דין זה בין הישראלי לבין הגוי, בין לחומרה ובין לקולא, תמיד הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

ו ועוד בעי [שאל] רבא בענין דומה: האשה הזבה שנעקרו מימי רגליה (שהם טמאים כשאר מעיינות הזבה) ממקורם, וטרם יצאו מחוץ לגופה, וירדה וטבלה לטהרתה משום הזיבה, ורק אחר כך הטילה את מימי רגליה, מהו דינה?

וצדדי השאלה, אם תמצא [תרצה] לומר כי בתר [אחר] עקירה אזלינן [אנו הולכים], ויש לנו איפוא לטמאה משום מי רגליה שנעקרו ממנה בהיותה זבה. ואולם יש לומר כי הני מילי [דברים אלה] שהולכים אחר העקירה, אמורים דווקא בשכבת זרע, ומשום שלא מצי נקיט לה [שאינו יכול האיש לאחוז בה, לעצור בעדה מלצאת], אבל מימי רגליה, דמצי נקיט לה [שיכולה היא לעצור בה מלצאת] — לא אומרים אנו בהם שאחר העקירה אנו הולכים, או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה] דין מי רגלים מדין שכבת זרע, שבזה ובזה הולכים אחר העקירה. ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, ללא פתרון.

ז ועוד בעי [שאל] רבא שאלה דומה: גויה זבה שאינה נחשבת כטמאה מן התורה (ורק מדברי חכמים הריהי כזבה לכל דבר) שנעקרו מימי רגליה בהיותה גויה,