ובשבעת ימי נדותה, שאין היא מוחזקת בהם כטהורה. האשה שישבה לה בתוך שבעת ימי נדותה ולא בדקה את עצמה בכל בוקר וערב אם ראתה דם ונטמאה בו, כנכון לעשות לאשה העוסקת בטהרות (כמבואר במשנה לעיל יא,א). בין אם לא בדקה עצמה משום ששגגה (שלא ידעה שכך הוא הדין), או משום שנאנסה, שלא יכלה לבדוק עצמה, או אפילו משום שהזידה ולא בדקה עצמה — הריהי טהורה. שכן אין היא נחשבת טמאה אלא אם כן בדקה עצמה ומצאה שנטמאה.

אכן אם הגיע שעת וסתה, שביום זה חייבת לבדוק עצמה אם לא נטמאה בו, שהרי חזקה היא כי אורח נשים בזמנו בא, ולא בדקה עצמה — הרי זו טמאה. ר' מאיר אומר: אם היתה האשה במחבא (מסתור מפני הסכנה), והגיע שעת וסתה, ולא בדקה עצמה — הרי זו טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים. והחרדה גורמת שלא תראה דם.

אבל בשבעת ימי נקיות של הזב והזבה, שלא בדקו עצמם בכל יום ויום, וכן השומרת יום כנגד יום (שראתה יום אחד או יומים בימי הזיבה, שדינה כ"זבה קטנה" והיא שומרת את היום השלישי בטהרה, שאם תטבול ולא תראה בו, הריהי טהורה בערב), שלא בדקה עצמה — הרי אלו בחזקת טומאה, שהרי הוחזקו אלה בראיית דם.

א גמרא שנינו במשנתנו כי במשך כל אחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי נדותה, הראויים לזיבתה, הריהי בחזקה טהורה. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] הושמעו הדברים? אמר רב יהודה: לומר שאינה צריכה בדיקה. ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "ישבה ולא בדקה — טהורה", מכלל [מכאן] שרק בדיעבד הריהי טהורה, ואולם לכתחלה בעיא [צריכה] בדיקה!

ומשיבים: סיפא אתאן [סוף המשנה בא] לא לענין אחד עשר הימים הללו, אלא לענין האשה בימי נדה, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: כל אחד עשר הללו שלאחר ימי הנדות, הריהי בחזקת טהרה — ולכך היא לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה, אבל בימי נדתה — הריהי בעיא [צריכה] בדיקה. ואם ישבה ולא בדקה, או ששגגה, או שנאנסה, או שהזידה ולא בדקה — הריהי טהורה.

רב חסדא אמר תירוץ אחר: לא צריכא [נצרך] לומר כן אלא לשיטת ר' מאיר, שאמר כי אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עם בעלה, מחשש שמא תראה בשעת תשמיש. ולכך אמרה משנתנו כי הני מילי [אלה הדברים] אמורים דווקא בימי נדתה (הימים שבהם ראויה היא להיות נדה, אם תראה בהם), שאז יש מקום לחשש זה, אבל בימי זיבתה — אף לדעת ר' מאיר הריהי מותרת בתשמיש, שכן היא בחזקת טהרה קיימא [עומדת].

ושואלים על הסברו זה של רב חסדא: אי הכי [אם כך] הוא, שאף לדעת ר' מאיר ישנם ימים שמותרת האשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה, אמאי [מדוע] אמר ר' מאיר בדינה של זה שיוציא (יגרשנה) בעלה ולא יחזיר אותה עולמית (לעולם), אף אם יהיה לה לאחר מכן וסת. והרי יכול הוא בימים מסויימים לשמש אתה? ומשיבים: טעם הדבר שעליו לגרשה, משום החשש דלמא אתיא לקלקולא [שמא תבוא לקלקול, לראיית דם] בשעת תשמיש בימי נדה.

ומקשים שוב על הסברו של רב חסדא: כיצד הוא מעמיד את דברי משנתנו באשה שאין לה וסת, והא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף המשנה] "הגיע שעת וסתה ולא בדקה — טהורה", מכלל [מכאן] נלמד שבאשה שיש לה וסת עסקינן [עוסקים אנו]! ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרים הם דברי המשנה, וכך יש לשנות בה]: כל אחד עשר שלאחר ימי הנדות הריהי בחזקת טהרה, ושריא [ומותרת] לשמש עם בעלה, ואילו בימי נדה הבאים אחריהם — הריהי אסורה לשמש עם בעלה (כשיטת ר' מאיר).

במה דברים אמורים — דווקא באשה שאין לה וסת, שבה יש מקום לחשש זה. אבל באשה שיש לה וסת — הריהי מותרת לשמש עם בעלה, ולענין טהרות שהיא עוסקת בהן הריהי צריכה בדיקה. ברם אם ישבה ולא בדקה, או ששגגה, או שנאנסה, או שהזידה ולא בדקה — הריהי טהורה. ואולם אם הגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טמאה.

וחוזרים ושואלים על הסברו זה של רב חסדא המעמיד את דברי משנתנו כר' מאיר: הא מדסיפא [הרי מתוך שהסוף של המשנה] הוא שיטת ר' מאיר — מכאן נלמד כי הרישא לאו [תחילת המשנה היא לא] כשיטת ר' מאיר! ומשיבים: כי כל המשנה כולה ר' מאיר היא, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: אם לא היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טמאה, שכן ר' מאיר אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה — הריהי טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים.

רבא אמר הסבר אחר לתחילת משנתנו. לומר (ללמדנו) שאם ראתה האשה דם באותם אחד עשר יום של ימי זיבה — בחזקת טהורה היא, ולכך היא אינה מטמאה את כל הטהרות שנגעה בהן במשך מעת לעת (היממה) שקדמה לראייתה זו. שאנו תולים שראתה רק עתה, ולא לפני כן.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי הנדה, וכן הזבה, והשומרת יום כנגד יום, והיולדת שראו דם — כולן מטמאות למפרע מעת לעת. הרי שאף שראייה זו של הזבה ושל השומרת יום כנגד יום, היא בתוך אחר עשר ימי זיבה — הריהן מטמאות מעת לעת. ושלא כהסברו של רבא! ומסכמים: אכן זו היא תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רבא, ונדחו דבריו.

ומביאים הסבר נוסף בדברי משנתנו של רב הונא בר חייא שאמר בשם שמואל: לומר (ללמדנו) שהאשה אינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה. שאין הראייה שראתה בימים הללו מצטרפת לשתי ראיות אחרות שראתה, לקבוע על פי הראיות הללו את מועד וסתה. ומוסרים כי אמר רב יוסף, כשנאמרו דברים אלה לפניו: לא שמיע [נשמעה, נמסרה] לי משמואל רבי הא שמעתתא [הלכה זו].

אמר ליה [לו] אביי: את [אתה עצמך] אמרת את ההלכה הזו ניהלן [לנו], ואהא [ועל ענין זה] אמרת לן [לנו]: אם היתה האשה למודה (רגילה) להיות רואה דם בכל יום חמשה עשר (יום), והרי זה יום וסתה הקבוע, ושינתה וראתה ליום עשרים — הן ביום זה (חמישה עשר) והן ביום זה (עשרים) הריהם אסורין לשמש, שיש לחשוש בשני הימים הללו שהם ימי וסתה. וכן אם שינתה פעמים ליום עשרים — עדיין הן ביום זה (חמישה עשר), יום וסתה הקבוע, והן ביום זה (עשרים) הריהם אסורין לשמש. עד שתראה פעם נוספת שלישית ליום עשרים, ותקבע בו את יום וסתה.

ועל כך אמרת לן עלה [לנו עליה] שכך אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא שנא [לא שנו] בדבר זה של וסת קבוע בהפלגה של חמישה עשר ימים, אלא ביום חמשה עשר לטבילתה, שהן עשרים ושנים ימים לראיתה, דהתם [ששם, באופן זה] בימי נדתה קאי לה [עומדת היא], אבל חמשה עשר לראיתה, שבימי זיבתה קאי [עומדת] היא — לא קבעה בכך וסת קבועה.

ב ודנים עוד בענין זה שאין קביעת וסת בימי זיבה. אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזו לפני] רב יהודה מדסקרתא ושאלתיו בבירורם של דברים: האם הכוונה היא כי דווקא לענין מקבע [לקבוע וסת] היא לא קבעה [אינה קובעת], ואין צורך בראיית שלוש פעמים במועד אחר כדי לעוקרו. ואולם לענין מיחש [חשש] מהו הדין דניחוש [שנחשוש] לה לראייה זו כפעם אחת, וכדין הוסת שאינו קבוע?

אישתיק [שתק] רב יהודה מדסקרתא ולא אמר ליה [לו לרב פפא] ולא מידי [דבר]. כיון שכך, אמר רב פפא: נחזי אנן [נראה אנחנו], שכן שנינו: היתה למודה להיות רואה ליום חמשה עשר, ושינתה ליום עשרים — זה וזה אסורין.