סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

ר' מאיר היא שחושש למיעוט. דתניא כן שנויה ברייתא]: קטן שמת אחיו בלא זרע וקטנה שמת בעלה בלא זרע, לא חולצין ולא מיבמין, שאין הקטן מייבם (נושא) את אלמנת אחיו (ואפילו היתה זו גדולה), ואינה חולצת נעלו כדין מי שאינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת (אפילו לגדול), אלה דברי ר' מאיר.

אמרו לו חכמים לר' מאיר: יפה אמרת בהלכה זו שאין חולצין משום ש"איש" כתוב בפרשה של מצות ייבום ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו". דברים כה, ז. שם ט), ומקשינן [ומקישים אנו] אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש ("את יבמתו"), ולכן הקטן אינו חולץ והקטנה אינה נחלצת. ואולם מה טעם אין מיבמין הקטן או הקטנה?

אמר להן: קטן — אינו מייבם את אשת אחיו, משום שיש לחשוש בו שמא ימצא לאחר מכן שהוא סריס שאינו מסוגל להוליד. והקטנה — אינה מתייבמת, משום שיש לחשוש בה שמא תמצא לבסוף שהיא אילונית שאינה יולדת, ונמצאו איפוא שבמעשה הייבום (ביאה) הריהם פוגעין באיסור ערוה (הבא על אשת אחיו) שלא במקום מצוה (ייבום), שהרי כל עיקרה נועד להעמיד זרע על שם האח שמת.

ורבנן [וחכמים] מה הם סבורים? לדעתם זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנים, ורוב הקטנים לאו [לא] סריסים נינהו [הם], וכמו כן זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנותורוב הקטנות לאו [לא] אילונית נינהו [הן]. הרי שהחושש למיעוט הוא ר' מאיר.

ושואלים על כך: ושמא אימר [אמור] שמה ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שיש לחשוש למיעוט, הרי זה דווקא במיעוטא דשכיח [מיעוט המצוי], וכגון מיעוט זה של סריסים ואיילוניות, אבל מיעוטא [מיעוט] שלא שכיח [מצוי], וכגון מיעוט בנות קטנות הרואות דם מי [האם] שמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שחושש הוא למיעוט שכזה?

ומשיבים: הא [זה] מספר הבנות הקטנות הרואות דם, נמי מיעוטא דשכיח [גם כן מיעוט המצוי] הוא. וראיה לכך, ממה דתניא כן שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מעשה היה בישוב עין בול, והטבילוה את התינוקת שנולדה זה עתה וראתה דם, קודם לאמה (שילדתה) שטבלה (כדין כל היולדת נקבה) רק לאחר ארבעה עשר ימי טומאת לידה. וכן אמר רבי: מעשה היה בישוב בית שערים, והטבילוה את התינוקת שנולדה וראתה דם, קודם לאמה, שטבלה לאחר ארבעה עשר ימים מן הלידה. וכן אמר רב יוסף: מעשה היה בעיר פומבדיתא שבבבל, והטבילוה קודם לאמה. הרי מתוך עדויות אלה עולה שאף שמיעוט הוא שתראינה התינוקות דם, הרי זה מיעוט מצוי.

ושואלים על המסורות שהביאו: בשלמא [זה נוח] מדוע נצרכו להעיד כן ר' יוסי וכן רבימשום תרומת ארץ ישראל, שכן התרחשו מקרים אלה בארץ ישראל, ונגיעת הנדה פוסלת את תרומת ארץ ישראל. אלא עדות זו שאמרה רב יוסף למה לי, לאיזה ענין היא נצרכת, והא [והרי] אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה לטמא אותה אלא רק במי שטומאה יוצאה מגופו, וכגון הזב והזבה והנדה, ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באכילה של התרומה, אבל בנגיעהלא. וכיון שאין הנגיעה של הנדה פוסלת את תרומת חוצה לארץ, על איזה ענין העיד רב יוסף שתינוקת זו שבפומבדיתא היתה נדה?

אמר מר זוטרא: לא נצרכה עדות רב יוסף אלא לענין הסוכה (הסך) שמן של תרומה של חוץ לארץ, שכיון שהסיכה נחשבת כאכילה הריהי אסורה בטמאים אלה. ומנין שלענין תרומה הסיכה הריהי כאכילה, דתניא כן שנויה ברייתא] על האמור בענין איסור הטמאים לאכול בתרומה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "(ויקרא כב, טו) — לרבות אף את הסך ואת השותה שהוא בכלל איסור זה.

ושואלים: הטמא השותה מן התרומה למה לי קרא [מקרא] המלמד שהוא חייב, והרי השתיה בכלל אכילה היא? אלא כך יש לגרוס בלשון הברייתא: לרבות את הסך שיהא דינו כשותה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הבא ראיה שהסיכה הריהי כשתיה, מהכא [מכאן], שכך נאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), הרי שהושוו השתיה והסיכה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא טעם הטומאה בבנות כותים, שחוששים אנו בהן למיעוט בנות הרואות, בבנות דידן נמי [שלנו גם כן] יהא נוהג הדין הזה, שהרי לשיטת ר' מאיר יש לחשוש למיעוט?

ומשיבים: אנן, דדרשינן [אנו, שדורשים אנו] את האמור במקרא "ואשה כי תהיה זבה" (ויקרא טו, יט), ולמדים אנו מדרשת הכתוב שלא נאמר "אשה" אלא "ואשה" ללמד שלא רק אשה גדולה הריהי בדין נדה, אלא אף התינוקת בכלל זה, ומשום כך כי חזיין, מפרשי להו [כאשר רואות התינוקות דם, הרינו מפרישים אותן ונוהגים בהן כנדות]לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] שתיחשבה נדות. אינהו [הם, הכותים], שלא דרשי [דורשים] דרשה זו "אשה" "ואשה", וכי חזיין, לא מפרשי להו [וכאשר רואות הן דם, אין מפרישים אותן כדין הנדה]גזרו בהו רבנן [בהן חכמים].

א ומבררים עתה, מאי [מהי דרשה זו] בכתוב "אשה" "ואשה" שהוזכרה? דתניא כן שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בכתוב "אשה"אין לי אלא אשה גדולה שנוהגים בה דיני נדה, תינוקת בת יום אחד לענין דין הנדה שנוהגת אף בה מנין? תלמוד לומר: "ואשה".

ושואלים: אלמא [מכאן] למדים אנו כי מרבי קרא [כאשר מרבה הכתוב] את התינוקות, אף את התינוקת בת יום אחד הוא מרבי [מרבה]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו]: נאמר "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (שם פסוק יח). ומהכתוב "אשה"אין לי אלא אשה גדולה שנחשבת ביאתה ביאה, תינוקת בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין לנו שאף ביאתה נחשבת ביאה? תלמוד לומר: "ואשה"!

אמר רבא: הלכתא נינהו [הלכות למשה מסיני הן], ואסמכינהו רבנן אקראי [והסמיכון חכמים על מקראות], ומבררים: הי קרא והי הלכתא [מהו המקרא ומהי ההלכה למשה מסיני]? אילימא [אם תאמר] שדין הנדות בבת יום אחדהלכתא [הלכה למשה מסיני], ואילו דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד [מקרא], והרי קרא סתמא כתיב [המקרא בסתם נאמר]!

אלא דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד [הלכה למשה מסיני] היא, ודין הנדות בבת יום אחדקרא [מקרא]. ומאחר דהלכתא [שהלכה למשה מסיני] היא, קרא [מקרא] למה לי?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר