סקר
מסכת שבת






 

פירוש שטיינזלץ

וטהרו לו שאין מטמאים הפתחים הקטנים מארבעה טפחים. וקא [והרי] דייקת מינה [ממנה]: טעמא [הטעם דווקא] שמטמאים את הפתחים הגדולים הוא משום שאותו מת שנשרף שלדו קיימת, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] הוא, שאין השלד קיים ("התבלבלה צורתו") — טהור.

ויש לדחות: אדרבה (להיפך), דוק מינה להאי גיסא [דייק ממנה לצד זה]: דווקא במקרה זה של המת שנשרף, משום ששלדו קיימתהוא שטהרו לו פתחים קטנים, שאין ראוי להוציא את המת הזה אלא דרך הפתחים הגדולים, ומכאן נסיק: הא לאו הכי [הרי, אם לא כך] הוא, שאף השלד אינו קיים — פתחים קטנים נמי [גם כן] טמאין, משום שכל חד וחד [אחד ואחד] מהפתחים הללו הריהו חזי לאפוקי חד חד [ראוי להוציא דרכו אחד אחד] אבר, ואין איפוא מכאן ראיה לשיטת ריש לקיש!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ר' יוחנן שאמר כי המת שהתבלבלה צורתו מטמא באוהל. כשיטת מאן [מי] מן התנאים אמר את שיטתו זו — כשיטת ר' אליעזר. דתנן כן שנינו במשנה במסכת אהלות], אפר אנשים שרופין, שאין בו אלא מגופות האנשים, בלא שהתערב בהם אפרם של עצים, מהו שיעורו לענין שיטמא באהל? ר' אליעזר אומר: שיעוריה [שיעורו] לטמא באהל הוא ברובע הקב. הרי שסובר ר' אליעזר שאף המת שהתבלבלה צורתו (כגון אפר הנשרפים) מטמא באוהל, וכמותו סובר ר' יוחנן.

ומבררים את דברי המשנה הללו: היכי דמי [איך הוא בדיוק] מצב זה של מת שנשרף ושלדו קיימת? אמר אביי: כגון ששרפו על גבי קטבלא (עור מעובד וקשה, שאינו נשרף עם המת שעליו), שאף אם נשרף המת עליו צורתו וחיתוך איבריו ניכרים, רבא אמר: כגון ששרפו על גבי אפודרים (אבן שיש). רבינא אמר: כגון שלא נשרף ממש, אלא דאיחרכי אחרוכי [שנחרך] המת, ולא נעשה אפר ממש, והשלד נשאר קיים.

א ועוד בענין דין המפלת, תנו רבנן [שנו חכמים]: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה (שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות) וכן אם הפילה רגל חתוכהאמו טמאה לידה ככל היולדת עובר שנגמרה צורתו. ואין חוששין שמא מגוף אטום (שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים) באו חתיכות אלה, והאשה טהורה. משום שרוב הנשים יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה.

ובדינה של זו רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אף שיושבת היא ימי טומאה, כשאר יולדות, אין נותנין לה ימי טוהר כשאר יולדות, שאם ראתה בהם דם הריהי טהורה. מאי טעמא [מה הטעם] — אף שמניחים אנו כי באו החתיכות הללו מולד שהיה שלם, ואולם מאחר שאין אנו יודעים אם הפילה איברים נוספים מאותו ולד, ומתי הפילתם. וכלל הוא שאין ימי הטומאה והטהרה הניתנים ליולדת מתחילים אלא לאחר שהפילה רוב איבריו של העובר, משום כך אימא [יש מקום לומר] כי הרחיקה לידתה שכבר מזמן מרובה הסתיימה לידתה זו שהפילה רוב איברי העובר, וכבר הסתיימו להם ימי הטהרה.

מתיב [מקשה] רב יוסף מן המשנה להלן: המפלת ואין ידוע מה הפילהתשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. ואי סלקא דעתך, [ואם עולה בדעתך] לומר שבכל מקרה כהאי גוונא אימא [כעין זה יש לומר]: הרחיקה לידתהלתני [שישנה] התנא במשנה זו מלבד שמחמירים בה ויושבת מן הספק ימי טומאה כיולדת נקבה (שבועיים) וימי טהרה כיולדת זכר (שלושים ושלושה ימים בלבד), וגם שמחמירים בה כאילו לא ילדה כלל ויהא דינה אם רואה דם בימי טהרה אלה ככל נדה, שהרי אפשר שילדה מזמן, וכבר הסתיימו ימי טהרה. אמר

אביי בתשובה: אי תנא [אם היה שונה] גם שמחמירים בה לנדה, הוה אמינא [הייתי אומר] שכיון שמחמירים בה כנדה מן הספק, הרי זה איפוא משום שחוששים שמא לא ילדה כלל. ואם כן אף שהיא אכן מביאה מן הספק הזה קרבן ככל יולדת, ואולם יהא דינו של קרבן זה מן הספק שאינו נאכל שמא לא ילדה כלל ואינה חייבת בו. והרי חטאת העוף הבאה לקרבן יולדת נמלקת היא, ואם אין זה קרבן של חיוב, הרי זו נבילה האסורה באכילה. לכן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] בכך ששמט מלהזכיר שמחמירים בה כנדה, שמביאה קרבן יולדת ודאי, שוודאי ילדה ולד, וקרבן זה דינו שנאכל.

ב אמר רב הונא: הוציא העובר את ידו ממעי אמו, ושב והחזירה — הוצאת יד זו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בה טומאת לידה כיולדת ולד שלם. וטעמו של דבר, שכן נאמר בתמר אשת יהודה: "ויהי בלדתה ויתן יד" (בראשית לח, כח).

מתיב [מקשה] על כך רב יהודה ממה ששנינו: הוציא העובר את ידו ממעי אמו — אין אמו חוששת בשל כך לנהוג כיולדת לכל דבר! אמר רב נחמן כהסבר לדברי רב הונא אלה: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי מתפרש לי ממנו, מדברי] רב הונא, שזו כוונת דבריו: לחוש לנהוג כיולדת לענין ימי טומאה — אמנם חוששת, ואולם אף לתת לה ימי טוהר שתנהג כיולדת על סמך הוצאה זו — לא יהבינן לה [אין אנו נותנים] לה עד דנפיק רוביה [שיצא רובו] של הולד ממעי אמו.

ושואלים על הסבר זה: והא [והרי] "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר [רב הונא אמר], ומשמע שאף לענין ימי טומאה אמר כן! אמר אביי הסבר זה בדברי רב הונא: אשה זו אמנם אינה חוששת לכל דברמדאורייתא [מן התורה], אבל מדרבנן [מדברי חכמים] — הריהי חוששת. ושואלים על כך: והא קרא קאמר [והרי מקרא הוא רב הונא אמר] להביא ראיה לשיטתו שנחשבת זו ללידה! ומתרצים: מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, וקרא [והמקרא]אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] הוא.

ג משנה האשה המפלת או היולדת טומטום (שאין נראים בו סימני מין, של זכר או של נקבה) וכן המפלת אנדרוגינוס (שמצויים בו סימני מין של זכר ושל נקבה), כיצד תנהג בדין ימי טומאה וטהרה? — הריהי מחמירה לנהוג בעצמה הן כיולדת זכר והן כיולדת נקיבה, ותשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר, שלושים ושלושה ימים בלבד, ואולם לענין ימי טומאה תשב כיולדת נקבה, שבועיים.

וכמו כן האשה היולדת תאומים, הולד האחד טומטום (שאין מינו ברור) והולד השני זכר ודאי, וכן אם ילדה ולד אחד שהוא אנדרוגינוס וולד שני שהוא זכר ודאי — תחמיר ותשב ימי טומאה וימי טהרה כמו ליולדת זכר ולנקבה. אבל אם ילדה האשה תאומים שהאחד מהם הוא טומטום והשני הוא נקבה, וכן אם ילדה תאומים שהאחד הוא אנדרוגינוס והשני הוא נקבהתשב נקבה בלבד, שהרי אף אם הטומטום והאנדרוגינוס הינם זכרים, נכללים שבעת ימי טומאתם בתוך ארבעה עשר ימי טומאה שנוהגת בהם כיולדת נקבה, ושלושים ושלושת ימי טהרתם נכללים בתוך ששים וששה ימי הטהרה הנוהגים ביולדת נקבה.

יצא הוולד מן הרחם מחותך (בשלבים), לא שלם אלא איבר אחר איבר, או שיצא כשהוא שלם אבל מסורס (הפוך), לא דרך ראשו אלא דרך רגליו. משיצא רובו — הרי הוא נחשב כילוד לענין טומאת לידה. ואם הולד יצא כדרכו של ולד רגיל, דרך ראשו — אינו נחשב כילוד עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו (ומהו) רוב ראשו?משיצא פדחתו (מצחו).

ד גמרא שנינו במשנתנו שאם הפילה האשה טומטום או אנדרוגינוס הריהי נוהגת לחומרא, כיולדת כזכר לענין ימי טהרה וכיולדת נקבה לענין ימי טומאה. וכן הדין ביולדת תאומים כשאחד מהם הוא טומטום או אנדרוגינוס. ושואלים: השתא [עכשיו] בענין היולדת טומטום לחודיה [לבד] וכן היולדת אנדרוגינוס לחודיה [לבד] אמר התנא במשנתנו שתשב לזכר ולנקבה, הדין גם ביולדת תאומים שאחד מהם הוא טומטום והאחר זכר, או ביולדת תאומים שהאחד מהם הוא אנדרוגינוס והאחר זכר מיבעיא [נצרך] לומר?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] לומר זאת, משום שמהו דתימא [שתאמר], היה מקום לומר כך: הואיל ואמר ר' יצחק: אם בשעת הזיווג האשה מזרעת תחלהיולדת זכר, ואם האיש מזריע תחלהיולדת נקבה, ומעתה אימא [יש מקום לומר] ביולדת תאומים שאחד מהם טומטום (או אנדרוגינוס) והשני זכר: מתוך דהאי [שזה] הוא זכר הרי הוכחה שהאשה היא שהזריעה תחילה, ואם כן יש מקום לומר שהאי נמי [זה הולד הנוסף, הטומטום, הוא גם כן] זכר, ותנהג איפוא האשה כדין יולדת זכר, לכן קא משמע לן [הוא תנא חוזר ומשמיע לנו] שאין אנו אומרים כן, אלא אימא [יש מקום לומר] ששניהם, הבעל והאשה, הזריעו בבת אחת, זו האשה שהזריעה גרמה לכך שיוולד הולד שמינו זכר, וזה הבעל שהזריע גרם לכך שיוולד הטומטום שמינו הוא נקבה, ולכן נוהגת האשה במקרה זה כיולדת זכר ונקבה.

ה ועוד בדיני הטומטום והאנדרוגינוס. אמר רב נחמן אמר רב: הטומטום והאנדרוגינוס שספק הוא מה מינם, אם זכר או נקבה, שראו זיבה שצבעה לובן הדומה לקרי, שהאיש נטמא בה, או שראו זיבה שצבעה אודם כדם נדות, שהאשה נטמאת בה, אם נכנסו למקדש — אין חייבין על כך להביא קרבן (אם נכנסו בשוגג) או מלקות (אם התרו בהם ונכנסו במזיד) משום איסור ביאת מקדש בטומאה, שהרי יתכן שלפי מינם טהורים הם. וכן אם נגעו בתרומה — אין שורפין עליהם את התרומה כדין כל תרומה שנטמאה, שהרי ספק הוא.

ואם הטומטום או האנדרוגינוס ראו לובן ואודם כאחדאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי ודאי טמאים הם משום אחד מהמראות. וטעם הדבר שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם, משום שנאמר במצוה זו: "מזכר ועד נקבה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר