גבי [אצל] דין בכורות (בכורות מו,א) שהמפלת סנדל — הבא אחריו הריהו בכור לירושה, ונוטל פי שנים מאחיו, ואין הוא בכור לכהן (שהרי הסנדל נחשב כמי שפטר את רחם אמו), למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נשנה, שהרי ברור שכל הנולד אחריו איננו נחשב כפטר רחם, שהרי אף בלא הסנדל, כבר פטר הולד שעמו (שאינו סנדל) את הבא אחריו?

ומסבירים: נשנה הדבר, לעניינו של זה שבא אחריו באותה לידה. שכיון שהסנדל יצא בתחילה ממעי אמו — הולד הנולד אחריו הוא אמנם בכור לנחלה ואולם אין הוא בכור לכהן.

ומבררים עוד: סנדל דתנן גבי [ששנינו אצל] דין כריתות (כריתות ז,ב) לענין קרבן יולדת, שהיולדת סנדל מביאה קרבן יולדת, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נשנה, שהרי אף בלא הסנדל, משום הולד שעמו צריכה היא להביא קרבן. ובקרבן זה נפטר אף הסנדל, שהיולדת מביאה קרבן אחד אף על לידת ולדות רבים.

ומשיבים: נצרך הדבר להישנות, לענין שאם תלד את הולד שעמו שלא בדרך הרגילה אלא דרך דופן ("ניתוח קיסרי"), ואין מביאים קרבן יולדת אלא על לידה שבה נולד הולד דרך פתח הרחם. ואילו את הסנדל ילדה דרך הרחם — דמייתא [שמביאה] קרבן על הסנדל, אף שעל הולד שנולד עמו אינה מביאה קרבן.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון שאמר כי הולד הנולד כיוצא דרך דופן — ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא נחשב, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע הזכירה המשנה את הסנדל, שהרי חייבת האשה להביא קרבן יולדת משום לידת הולד שעם הסנדל?!

אמר ר' ירמיה בהסבר הדברים: צריך הדבר להישנות, כדי ללמדנו שאם תלד את הולד בהיותה עדיין גויה, שאינה נוהגת בשלו טומאת לידה, והתגיירה לאחר מכן, ומעתה נוהגים בה דיני טומאת לידה, ואת הסנדל ילדה לאחר שנתגיירה. דמייתא [שמביאה, שצריכה להביא] קרבן על הסנדל.

ונמסר כי אמרוה רבנן [חכמים] להסברים אלה קמיה [לפני] רב פפא, ושאלוהו: ומי איתנהו להני שינויי [והאם ישנם, מתקיימים התירוצים הללו, המסבירים שמדובר כשנולד הסנדל לפני הולד שעמו]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשהן (הסנדל והולד שעמו) יוצאין ממעי אמם — אין הם יוצאין אלא כרוכין זה בזה!

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן], כי אין הם שוכבים זה אצל זה (שכן באופן זה לא יתכן שיצא זה קודם לזה), אלא מכרך כריך ליה [כורך הוא] הולד לסנדל אפלגיה [על מחציתו], שראשו של הולד תחוב כנגד טבורו של הסנדל, ומשלחיף ליה [ודוחף הולד אותו] כלפי רישיה [בראשו] אל מחוץ למעי האם. גבי [אצל] זה ששנינו במסכת בכורות, שיצא הסנדל תחילה — מדובר כגון שיצאו דרך ראשיהם, שהסנדל קדים ונפיק [קדם ויצא] לפני הולד שעמו. ואילו גבי [אצל] זה ששנינו במסכת כריתות — מדובר כששיצאו דרך מרגלותיהם, שהולד קדים ונפיק [קדם ויצא] לפני הסנדל.

רב הונא בר תחליפא משמיה [בשמו] של רבא אמר הסבר אחר: אפילו אם תימא [תאמר] ששניהם שוכבים זה בצד זה מצומצמין (דחוקים יחד), אפשר להסביר את הדברים. ואיפוך שמעתתא [והפוך את השמועה] שאמר רב פפא, ובדרך זו: גבי [אצל] זו ששנינו במסכת בכורות — מדובר כשיצאו דרך מרגלותיהם, הולד דאית ביה חיותא [שיש בו רוח חיים] — סריך [נסרך, אוחז בידיו] כלפי מעלה, ואין הוא ממהר לצאת, ולא נפיק [ואינו יוצא] עדיין. ואילו הסנדל, דלית ביה חיותא [שאין בו רוח חיים] — הריהו שריק ונפיק [מחליק ויוצא] קודם לולד. ואילו גבי [אצל] זו ששנינו במסכת כריתות — מדובר כשיצאו דרך ראשיהן, הולד, דאית ביה חיותא [שיש בו רוח חיים] — משעה דנפיק רישיה, הויא [שהוציא ראשו, הריהי] נחשבת כלידה. ואילו הסנדל — אין זו נחשבת כלידה אלא עד דנפיק רוביה [שיצא רובו].

א משנה שליא (האיבר דרכו מקבל העובר את מזונו במעי אמו, והוא נתון בו כבנרתיק) הנמצאת בבית — הבית טמא בטומאת אהל, כאילו הוא מאהיל על המת. ובהסברו של דין זה: לא שהשליא נחשבת כולד ובגללה נטמא הבית, אלא שאין שליא בלא ולד, וודאי שהיה בשליה זו ולד, אלא שנימוח לאחר שיצאה השליה מן האשה, ומשום אותו ולד נטמא הבית.

ר' שמעון אומר: אין הבית מיטמא בטומאת אהל, משום שאף שהיה ולד בשליה, הרי נימוק הולד ונעשה לדם עד שלא (בטרם) יצא ממעי אמו. ואותו הדם התערב בדם הלידה, ובטל בו ברוב.

ב גמרא שנינו במשנה דינה של השליה, ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד נראית השליא? בתחלתה, בראשית ההריון — הריהי דקה ביותר ודומה לחוט של ערב (חוט הרוחב במארג, העובר בין חוטי השתי). ובסופה — הריהי הולכת ומתרחבת ודומה כתורמוס (מסוגי הקטניות). וחלולה היא השליה כחצוצרת. ואין שליא שהיא פחותה בגודלה מטפח. רבי שמעון בן גמליאל אומר: שליא דומה לקורקבן (קיבת העוף הטוחנת את המזון שנאכל) של תרנגולין, שהמעיים הדקין יוצאין ממנה.

ואגב מה שאמרו בשליה, ששיעורה הינו לפחות טפח, מביאים, תניא [שנויה ברייתא] בפי ר' אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבין החברים]: חמשה דברים שיעורן לפחות טפח, ואלו הן: השליא, והשופר לתקיעה בראש השנה, והשדרה של הלולב לנטילת לולב בסוכות, ודופן סוכה כשרה, והאזוב המשמש לטהרת המצורע, והמשמש לעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת.

ומפרטים: שליא — הא דאמרן [כהלכה זו שאמרנו] למעלה. שופר — דתניא [שכן שנויה ברייתא], כמה יהא שיעור השופר הכשר לתקיעה בראש השנה? פירש ר' שמעון בן גמליאל: שיהא בו כדי שיאחזנו התוקע בארבע אצבעות ידו ועוד כדי שיראה מן השופר לכאן ולכאן משני צידי ידו, והרי זה לפחות כשיעור טפח.

שדרה של לולב מה היא עניינה? שכן אמר ר' פרנך, אמר ר' יוחנן: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן (מתרומם) מעל ההדס האגוד עמו לפחות טפח. דופן סוכה מה עניינו? — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הסוכה הכשירה צריכה שתהיינה בה לפחות שתים דפנות כהלכתן (שאורכן לפחות שבעה טפחים), ואילו שיעור הדופן השלישית — אפילו טפח, ובפחות מטפח — אינה כשרה. אזוב מה עניינו? — דתני [שכן שנה] ר' חייא: אזוב המשמש לטהרת מצורע ולעשיית אפר פרה אדומה ולהזאה על טמא מת — שיעורו לא פחות מטפח.

ובענין זה של חמשת הדברים הללו, אמר ר' חנינא בר פפא שכך דריש [דרש] החכם שילא איש כפר תמרתא כסימן לדבר: תלת [שלוש] מההלכות הללו — מתניתא [משניות] הן (השליה, השופר, ודופן הסוכה), ותרתי [שתים] — שמעתתא ושמועות] הן (שדרת הלולב, והאזוב), ששיעורא [שיעור] כולם הוא לפחות טפח. ושואלים על סימן זה: תרתי [שתיים] הן הלכות שמועה? והלא רק חדא [אחת] היא ההלכה בשדרת הלולב, שהרי את שיעור האזוב שנה ר' חייא בברייתא! אמר אביי בתשובה: אימא [אמור, תקן] גירסתך, שלא שנה ר' חייא את דין האזוב כברייתא אלא שאמר ר' חייא שדין האזוב לא פחות מטפח, ואף זו הריהי איפוא דבר שמועה.

ושואלים על דברי ר' זעירא דמן חבריה שחמישה דברים הם ששיעורם הריהו לפחות טפח: ותו ליכא [ועוד אין]? והאיכא [והרי יש] הלכה זו ששנינו במשנה במסכת אהלות בדין שיעור האהל המביא את הטומאה, שכל שיש באהל אורך טפח על רוחב טפח על רום (בגובה) טפח מרובע — אם נמצא שם כדי שיעור מן המת הראוי לטמא, הרי אהל זה המאהיל עליו מביא את הטומאה על כל הנמצא תחתיו, אף אם אינו נוגע במת, וחוצץ (חוסם) בפני הטומאה מלטמא את הנמצא מעל גביו של אהל זה.

ומתרצים: מנין זה של חמשת הדברים שמנינו — של דברים ששיעורם טפח הוא שקאמרינן [אמרנו], אבל דברים ששיעורם הוא טפח על טפח — לא קאמרינן [אמרנו].

ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] הלכה זו ששנינו במשנה במסכת כלים שאבן היוצא (הבולטת החוצה) מן התנור, ומשמשת לו כעין ידית להגבהה ולטלטול, ושיעורה טפח, וכן האבן הבולטת החוצה מן הכירה ששיעורה הוא שלש אצבעות — הרי אלו נחשבות יד, הנצרכת לתנור ולכיריים, ונחשב הדבר להן כחבור לענין זה שאם נטמא התנור — אף הן נטמאות.

ומתרצים: כי קאמרינן [כאשר אמרנו] אותו מנין של חמשת הדברים — הרי זה היכא דבציר [היכן, במקרה שפחות] מטפח לא חזי [אינו ראוי], ורק משיעור טפח הריהו בכלל הלכה זו, אבל הכא [כאן בדין האבן היוצאת מהתנור או מהכיריים], כל שכן אם שיעור האבן הזו הינו בציר [פחות] מטפח — יד תנור הוא.

ועוד שואלים: והאיכא [והרי יש]