ברגל — אם נחתכה זו עד למעלה מן הארכובה (ברך) בבעל החיים, הריהו מת בכך, ואף גוף אטום נחשב כמת, ואין המפלת דמות שכזו נטמאת בטומאת לידה. ואילו ר' ינאי אומר: בעל החיים נחשב למת, רק כאשר נחתכו רגליו עד למקום נקביו. ואילו ר' יוחנן אומר משום [בשם] ר' יוסי בן יהושע כי אין בעל החיים נחשב כמת אלא אם כן נחתכו רגליו עד מקום טבורו.

ומסבירים במה נחלקו חכמים אלה: בין ר' זכאי לר' ינאי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל זה, האם הטרפה (מי שסופה למות בשל מכה שישנה באחת מאיבריה) חיה (עשויה לחיות מעבר לשנים עשר חדשים), שמר סבר [חכם זה, ר' ינאי, סבור] כי הטרפה חיה, ולכן אם נחתכו רגלי בעל חי רק עד למעלה מהברך אף שהוא טריפה, אינו נחשב כמת, והמפלת כדמותו טמאה טומאת לידה. ואולם אם נחתכו רגליו עד למקום נקביו, כיון שיצור חי מת בכך, אף המפלת כדמותו אינה נטמאת בכך טומאת לידה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' זכאי, סבור] כי טרפה אינה חיה, ומשום כך אף המפלת כדמות זה שנחתכו רגליו עד למעלה מהארכובה אינה טמאה.

ואולם בין ר' ינאי לר' יוחנן אף ששניהם סבורים כי הטריפה חיה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין שיטתו של ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר שכל בהמה שניטל ירך וחלל שלה — הריהי נחשבת כנבלה, לענין טומאת נבילות. שר' ינאי סבור כר' אלעזר, ולכך אם נחתכו הרגלים עד למקום הנקבים הריהו נחשב כמת בכך. ואילו לדעת ר' יוחנן אין בעל החיים נחשב כמת אלא כן ניטלו רגליו עד מקום טבורו.

ועוד בהסבר מחלוקתם של ר' זכאי ור' ינאי ור' יוחנן, אמר רב פפא המחלוקת היא רק באופן שנחתך גופו של בעל החיים מלמטה לכיוון מעלה, מרגליו כלפי ראשו. אבל כאשר נחתך הגוף מלמעלה לכיוון מטה — אפילו נחתך כל דהו [שהוא] מגולגלתו, המפלת דמות שכזו הינה טהורה. שודאי שאין זה חי. ומוסיפים: וכן אמר רב גידל, אמר ר' יוחנן: המפלת את הדבר שגולגלתו אטומה (חסרה) — הרי אמו טהורה (שאינה טמאה טומאת לידה).

ומביאים עוד בדבר זה משמו של ר' יוחנן, אמר רב גידל, אמר ר' יוחנן: המפלת דבר שמראהו כמין אפקתא דדיקלא [מוצאי הדקל, החלק המפוצל שבו] — אמו טהורה.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של האשה המפלת מי שפניו מוסמסים (מעוכים במקצת), שר' יוחנן אמר שהריהו נחשב כולד, ולכך אמו טמאה טומאת לידה, ואילו ריש לקיש אמר כי אין הוא נחשב כולד, ולכך אמו טהורה מטומאת לידה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: האשה המפלת יד חתוכה (שניכרים בה עיצובי האצבעות) וכן המפלת רגל חתוכה — אמו טמאה לידה, שודאי באו אלה מן הדבר שהיה בראשיתו ולד גמור, ואין חוששין שמא מגוף אטום (חסר, שאינו ולד) באתה (באה יד או רגל זו). ויש לדון בדברים הללו: אם איתא [יש] מקום לומר כדבריך, שהמפלת מי שפניו מוסמסים אינה נטמאת בכך — ליתני [שישנה] התנא בברייתא "אין חוששים שמא מגוף אטום או ממי שפניו מוסמסין באה"!

ובהסבר המחלוקת אמר רב פפי: באשה המפלת מי שפניו מוסמסין — כולי עלמא לא פליגי [הכל, הן ר' יוחנן והן ריש לקיש, אינם חלוקים בדבר], שאמו טמאה בכך. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה במפלת מי שפניו טוחות (שאין כל צורה ניכרת בהן), ועוד הוסיף רב פפא, כי איפכא איתמר [באופן הפוך נאמר] הדבר, שר' יוחנן אמר כי אמו של המפלת מי שפניו טוחות טהורה, ואילו ריש לקיש אמר שאמו טמאה.

ושואלים: ולותביה [ויקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן מהא [מברייתא זו] באופן שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש בלשון הקודמת, שאם אכן המפלת מי שפניו טוחות הריהי טהורה, היה לברייתא לומר שאין חוששים באשה המפלת יד חתוכה שמא באה מגוף אטום או ממי שפניו טוחות! ומתרצים: משום דשני ליה [שיכול היה, ר' יוחנן, להשיב לו, לריש לקיש] ולומר: לא אמרה כן הברייתא, כי היינו [זהו] גוף אטום, היינו [זהו] מי שפניו טוחות.

ומוסרים כי בני ר' חייא נפיק לקרייתא [יצאו לכפרים] להשגיח על שדות אביהם. כששבו, אתו לקמיה דאבוהון [באו לפני אביהם], אמר להם: כלום בא מעשה שיש לדון בו לידכם? אמרו לו: מקרה של אשה שהפילה מי שצורת פנים טוחות לו, בא לידינו, וטימאנוה בטומאת לידה.

אמר להם: צאו וטהרו מה שטמאתם. שכן מאי דעתייכו [מה היתה דעתכם] כשטמאתם אותה — כי לחומרא [להחמיר] באתם, ואולם חומרא דאתיא [החמרה שבאה] לידי קולא [הקלה] היא זו, דקיהביתו [שכן נותנים אתה] לה בכך ימי טוהר, שתיחשב כשאר היולדות, ואם תראה דם בשלושים ושלושה הימים שלאחר ימי טומאתה, הריהי טהורה (כדינה של היולדת זכר).

ב ועוד איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינה של המפלת בריה שיש לה שני גבים ושני שדראות. אמר רב: לענין טומאת לידה באשה המפילה ולד שכזה — אינו נחשב כולד, ואינה נטמאת בו. ובבהמה ולד כזה — אסור באכילה. ואילו שמואל אמר כי באשה — הריהו נחשב ולד, ונטמאת בו אמו. וכן בבהמה — הריהו מותר באכילה.

ומסבירים, במאי קמיפלגי [במה הם חולקים]? — בדעתו של רב חנין בר אבא, שכן אמר רב חנין בר אבא: נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה" (דברים יד, ח). ו"השסועה" שאמר הכתוב זו בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות.

ובדבר זה נחלקו, שרב אמר כי סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם, בחיים] — ליתא [איננו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימ דו הקדוש ברוך הוא] למשה את ההלכה הזו — לענין בריה הנמצאת במעי אמה אגמריה [לימד ו], שהיא אסורה באכילה. ואילו שמואל אמר: סוג כזה של בריה בעלמא [בעולם] איתא [ישנו], וכי אגמריה רחמנא [וכאשר לימ דו הקדוש ברוך הוא] למשה שאסורה היא בריה שכזו — לענין בריה המצויה בעלמא אגמריה [בעולם לימ דו], שהיא אסורה באכילה, אבל בריה כזו הנמצאת במעי אמה — שריא [מותרת] באכילה.

איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב ממה ששנינו בדיני הכהן בעל המום, שר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כי כל כהן שיש לו שני גבין ושני שדראות — הריהו פסול לעבודה, אלמא דחיי [הרי נסיק מכאן שחי] הוא יצור שכזה שיש לו שני גבים ושתי שדרות, אלא שבעל מום הוא! וקשיא [וקשה] איפוא לרב. אמר ליה [לו] רב לרב שימי, בתשובה לשאלתו: שימי את [אתה], שיפה שאלת. אבל אין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס אמורים במי שיש לו שתי שדרות, שהרי בריה שכזו אינה חיה, אלא במי ששדרתו עקומה, ונראה כמי שיש לו שתי שדרות.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו בברייתא: יש בעוברין שיצאו לאויר העולם שהן אסורין באכילה משום איסור נבילה. ואלה הם: העובר שנולד בהיותו רק בן ארבעה חדשים להריונו לבהמה הדקה (צאן, עזים וכבשים), וכן זה הנולד בהיותו רק בן שמנה חדשים להריונו לבהמה הגסה (בקר, פרים ופרות). ואין הדברים אמורים אלא בעובר זה שנולד הימנו (בשיעור זמן זה) ולמטה (ופחות) מכך — הריהו אסור באכילה. יצא מכלל דינם של שאר עוברים, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות.

מאי [מה פירוש] "יצא"? לאו [האם לא] הכוונה היא שיצא זה שיש לו שני גבים ושתי שדרות מכלל עוברין, שאפילו במעי אמן הריהם אסורין, ושלא כשיטת שמואל המתיר עובר שכזה באכילה.

ומסבירים: את הברייתא הזו, רב מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו], וכן שמואל מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים: רב מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו], ובאופן זה: בן ארבעה חדשים לבהמה דקה, וכן בן שמונה חדשים לבהמה גסה, הימנו ולמטה — הריהו אסור.

במה דברים אמורים? — רק כשיצא כבר העובר לאויר העולם, אבל כל עוד הוא במעי אמו — הריהו שרי [מותר] באכילה. יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות, שאפילו בהיותו במעי אמו — נמי [גם כן] הריהו אסור באכילה.