וילפינן [ולמדים אנו] מן הגזירה השווה המופנה משני צדדין. ולהכי אפניה רחמנא [ולכך הפנתה התורה] לשון לענין לימוד דין הבהמה מדין האדם בגזירה שווה המופנה משני צדדין, כי היכי [כדי] שלא נגמר [נלמד] מן גזירה שווה המופנה מצד אחד ולענין לימוד התנינים מהאדם.

א למעלה הובאו כללי דרישת גזירה שווה. ומביאים נוסח דברים אחר בענין זה. רב אחא בריה [בנו של] רבא מתני לה משמיה [שונה אותה משמו] של ר' אלעזר, ונוסח זה נוטה יותר לקולא [להקל]: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וכל גזירה שווה המופנה מצד אחד, לדעת ר' ישמעאל — למדין ממנה ואין משיבין עליה. ואילו לדעת רבנן [חכמים] — אמנם למדין ממנה, ואולם גם משיבין עליה. וגזירה שווה המופנה משני צדדין, לדברי הכל — למדין ממנה ואין משיבין עליה.

ולנוסח דברים זה, שואלים: לדעת רבנן [חכמים], הסבורים שגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר וגזירה שווה המופנה מצד אחד, למדים מהן ומשיבים עליהן, אם כן מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין גזירה שווה המופנה מצד אחד לגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר?

ומשיבים: נפקא מינה [יוצא מזה, יש חשיבות בדבר] לענין היכא דמשכחת לה [היכן שנמצאת לה] גזירה שווה המופנה מצד אחד וכן גזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, ולאו להאי אית ליה פירכא ולא לזו יש לה פירכה], ולאו להאי אית ליה פירכא [ולא לזו יש לה פירכה] — שבקינן [עוזבים, מניחים, אנו] את הגזירה שווה שאינה מופנה כל עיקר, וגמרינן [ולמדים אנו] מגזירה שווה המופנה מצד אחד.

ומסבירים לענייננו: והכא [וכאן, בגזירה שווה הנלמדת מהאדם] מאי פירכא איכא [מה, איזו פירכה יש] שבגללה אמרו חכמים למעלה שאין ללמוד מגזירה שווה לעניינם של התנינים מהאדם, שכן הוא גזירה שווה המופנה מצד אחד, שיש להשיב עליה. ומסבירים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] באופן זה: מה לאדם — שכן הריהו מטמא אף מחיים (בהיותו בחיים), תאמר בבעלי חיים, שאין בהם טומאה אלא במותם, לכשייעשו נבילה.

ב למעלה הובא הסבר שיטתו של ר' מאיר במשנתנו המטמא את האשה המפלת כמין בהמה חיה ועוף, ומוסיפים: וכן אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] בשיטת ר' מאיר — הואיל ונאמרה בו, בבריאת בעלי החיים הללו, הלשון "יצירה" כמו שנאמר בבריאת האדם.

אמר ליה [לו] ר' אמי: אלא מעתה, לפי טעם זה האשה המפלת כדמות הר, תהא אמו טמאה לידה, ככל יולדת ולד, שהרי אף בבריאת ההרים נאמר לשון "יצירה", שכן כתוב "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח" (עמוס ד, יג)! אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי בדחיית שאלתו: וכדמות הר מי קא [האם היא] מפלת? שהרי החתיכה שמפילה האשה אינה יכולה להיות גדולה כל כך, אלא כדמות אבן בלבד היא דקא [שהיא] מפלת, וההוא [אותו] אבן "גוש" היא איקרי [נקראת] ולא "הר".

הוסיף ושאל ר' אמי את ר' חייא בר אבא, אלא מעתה, לפי טעם זה בהסבר שיטתו של ר' מאיר, אף המפלת רוח, חתיכה שעדיין לא נקבעה צורתה, שטרם נרקמו איברים, תהא אמו טמאה לידה, כיולדת ולד, הואיל ונאמרה בו, בבריאת הרוח, הלשון "בריאה" כדרך שנאמר בבריאת האדם, דכתיב [שכן כתוב] "ובורא רוח"! וכי תימא [ואם תאמר] שאין לדרוש כן, מפני שהיא גזירה שווה לא מופנה, שכן נדרש הכתוב הזה לעצמו, להשמיענו ענין בריאת הרוח — אין זה כך, שהרי מדהוה ליה למכתב [מתוך שהיה לו לכתוב] "יוצר הרים ורוח", וכתיב [וכתוב] "יוצר הרים ובורא רוח", שמע מינה לאפנויי [למד ממנה כי בא הכתוב הנוסף להיפנות]!

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' אמי, בתשובה: אין גוזרים גזירה שווה שכזו, שכן כלל הוא שדנין (למדים בגזירה שווה) דברי תורה מדברי תורה, ואין דנין (למדים בגזירה שווה) דברי תורה מדברי קבלה (הנביאים והכתובים), ואף פסוק זה, "ובורא רוח" מן הנביאים הוא.

ג ומביאים עוד הסבר בשיטתו של ר' מאיר המטמא את המפלת דמות בהמה חיה ועוף. (אמר) רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הריהן דומות כעיניהם של בני אדם.

ושואלים: אלא מעתה, לפי טעם זה, אף המפלת כדמות נחש תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו של נחש הריהי עגולה כשל אדם! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [אכן כך] הוא דינה של המפלת כדמות נחש, ליתני [שישנה] אם כן התנא במשנתנו נחש!

ומשיבים: לא שנה כן התנא במשנתנו, שכן אי תנא [אם היה שונה] נחש במשנתנו, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא במפלת כדמות נחש הוא דפליגי רבנן עליה [שחולקים חכמים עליו], על ר' מאיר — שהרי לא כתיב ביה [נאמר בו] לשון "יצירה", אבל המפלת כדמות בהמה וחיה — לא פליגי [אינם חולקים] על ר' מאיר, דכתיבא ביה [שכן כתובה בו] הלשון "יצירה".

ושואלים עוד: כיצד אומרים אנו שעיניהן של הבהמות הריהן כעיניו של אדם, הא גבי [הרי אצל] הלכות מומין קתני לה [שנינו אותה] הלכה: את שגלגל עינו עגול כשל אדם הריהו בעל מום. הרי שאין עיניהן דומות לעיניהם של בני אדם! ומשיבים: לא קשיא [זה לא קשה], שכן יש להבדיל, הא [זה] ששנינו שעיניהן של הבהמות הריהן דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה דווקא באוכמא [בחלק השחור שבעין, באישון], ואילו הא [זה] ששנינו שאין עיני הבהמות דומות לעיניהם של בני אדם — הרי זה בציריא [מקום מושבה של העין].

ד ר' ינאי אמר הסבר אחר בשיטתו של ר' מאיר המטמא את המפלת דמות חיה בהמה ועוף: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' מאיר — הואיל ועיניהם של בריות אלה הולכות לפניהם (מתבוננות קדימה להן), כשל עיניהם של בני אדם, מה שאין כן בדגים ובנחש. ושואלים על כך: והרי עוף, שאין עיניו הולכות לפניו, ובכל זאת קאמר [אמר] ר' מאיר שטמא! אמר אביי בתשובה: אכן לשיטת ר' מאיר מדובר רק בזו המפלת דמות כשל העופות קריא וקיפופא, שעיניהם של אלה מתבוננות קדימה, ואילו בשאר עופות — לא טימא ר' מאיר.

מיתיבי [מקשים] על תירוץ זה, ממה ששנינו, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: נראין דברי ר' מאיר מדברי חכמים בדינה של המפלת כדמות בהמה וחיה, ונראים דברי חכמים מדברי ר' מאיר במפלת כדמות עופות.

ומעתה יש לדון בדברים: מאי [מהן] עופות אלה השנויים בדבריו? אילימא [אם תאמר] שמדובר בקריא וקיפופא, מאי שנא [במה שונה, נבדל] דינם של בהמה וחיה, שהכריע בהן כדעת ר' מאיר — שכן עיניהן הולכות לפניהן כשל אדם, בקריא וקיפופא — נמי [גם כן] יש להכריע כדברי ר' מאיר, שהרי אף אלה עיניהם הולכות לפניהם!

אלא פשיטא [פשוט] הוא שהכוונה בשאר עופות — מכלל [מכאן נסיק] כי ר' מאיר פליג [חולק] על חכמים אף בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם!

ומשיבים: אין להקשות מדברי ברייתא זו, שכן חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרים דבריה, וכך היא שנויה כתיקנה]: ר' חנינא בן (אנטיגנוס) אומר: נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחיה, והוא הדין לקריא וקיפופא, ונראים דברי חכמים בשאר עופות, שאף ר' מאיר לא נחלק עמהם אלא בקריא וקיפופא, אבל בשאר עופות — מודי להו [מודה להם].

וכראיה להסברו זה של אביי, מצאנו כי התניא [הרי שנינו בברייתא], אמר ר' אלעזר בר' צדוק: המפלת מין בהמה וחיה, לדברי ר' מאיר — הרי זה כולד, ולדברי חכמים — אינו ולד. והמפלת בדמות עופות — הרי זו החתיכה תיבדק.

ויש לברר: לדברי מאן [מי] שנינו שתיבדק? לאו [האם לא] לדברי ר' מאיר, שאמר כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין [כן] נטמאת בכך, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא נטמאת, ולכך צריכים אנו לבדוק לאלו מן העופות הריהי דומה, שאם עיניה בקידמת פניה הריהי טמאה.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לא, אין זו ראיה. שכן אפשר לומר כי הכוונה היא שתיבדק לדעתם של רבנן [חכמים], דאמרי [שאמרו] כי המפלת כדמות קריא וקיפופא — אין [כן] מטמאת, אף שאין המפלת בהמה וחיה מטמאת, ואילו המפלת כדמות שאר עופות — לא מטמאת,

ומאי שנא [ובמה שונה, נבדל] האשה המפלת כדמות קריא וקיפופא שנטמאת לדעת חכמים, מהמפלת כדמות בהמה וחיה שאינה נטמאת לדעת חכמים? — הואיל ויש להן לקריא וקיפופא לסתות כדרך שיש לבני אדם.

ה ודנים עוד בשיטת ר' מאיר המטמא את המפלת כדמות בהמה, שלדעתו נחשב הוא כולד. בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: לשיטתו זו של ר' מאיר, שאמר כי בהמה הנמצאת במעי אשה, ולד מעליא [מעולה, גמור] הוא, מעתה יש לברר דעתו במקרה שקבל בה אביה (של אותו ולד, בדמות בהמה, ממין נקבה) מאיש קידושין (כסף שעל ידו מתקדשת היא לו), מהו הדין. והסביר את שאלתו: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכך, לענין מה]? — לאיתסורי [להיאסר] מעתה האיש המקדש אותה באחותה, שהרי אחות אשתו היא.

ותוהים: למימרא דחיי [האם נאמר מכאן שחיה] היא אותה חתיכה שבדמות בהמה, שהרי אין איסור אחות אשתו אלא בחיי אשתו. והאמר [והרי אמר] רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר' מאיר את שיטתו זו, שהמפלת כמין בהמה הריהי נטמאת בה, אלא רק הואיל ובמינו מתקיים. וכגון בהמה גמורה מתקיימת, ובמינו הוא שמתקיים, אבל עובר בהמה במעי אשה, אינו מתקיים! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן (כך, על ידי שאלתו זו) הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, שאף ר' ירמיה לא שאל כן אלא רק כדי להביא שחוק לר' זירא, ואולם ר' זירא לא גחיך [גיחך].

ו למעלה הובאו דברי רב בהסבר שיטתו של ר' מאיר, וכדחיה לשאלתו של ר' ירמיה, ועתה דנים בהם גופא [לגופם]. אמר רב יהודה, אמר רב: לא אמרה ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים. אמר רב ירמיה מדפתי: