אכן כי פליגי [כאשר חולקים התנא הראשון בשיטת ר' אליעזר וחכמים] — הרי זה בחתיכה, כשהיא מבוקעת. שמר [חכם זה, התנא הראשון, וכר' אליעזר] סבר כי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולכן דם הנראה בבקעים שבחתיכה הריהו דם טמא, והרי זה בכלל הכתוב "בבשרה" (ויקרא טו, יט). ואילו מר [חכם זה, חכמים] סבר כי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והדם הנראה בבקעים שבחתיכה אינו דם נדה.

רבא אמר הצעה אחרת בהסבר מחלוקתם של התנא הראשון וחכמים: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולכן אין הדם הנראה בבקעים שבחתיכה דם נדה.

ואולם הכא [כאן] עוסקים באשה שהיא אמנם טהורה ואינה נדה, שאין זו נחשבת ראיה המטמאת. ובשאלה האם המקור (בית הרחם), מקומו טמא כשלעצמו, וטיפת הדם הנמצאת על החתיכה שנגעה במקור נטמאה ומטמאה את האשה (בטומאת ערב), קמיפלגי [הם חלוקים]. שר' אליעזר סבר כי אמנם האשה טהורה מטומאת נדה (שהרי אין זו נחשבת לראיית דם נדה), ואולם הדם טמא, ומטמא את האשה ואת הטהרות שנגעה בהן — דהא אתי [שהרי בא] הדם דרך המקור, ונטמא. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] כי האשה טהורה, שלא נטמאה כלל ואף לא טומאת ערב, וכן אף המקור מקומו — טהור, ולא נטמאו טהרות שנגעה בהן.

א ומביאים עוד בעיה דומה. בעא מיניה [שאל ממנו] רבה מרב הונא: איש הרואה קרי (שכבת זרע) שיצאה מגופו באמצעות קיסם (חתיכת עץ) שהושחלה אל תוך פי האמה, והוצא הזרע עליה, מהו דינו לענין טומאת קרי? וצדדי השאלה: האם כיון שבטומאת קרי "ממנו" אמר רחמנא [המקרא] ("איש אשר תצא ממנו שכבת זרע". ויקרא כב, ד) — להדגיש כי רק עד דנפיק [שיצא] מבשרו הריהו נטמא, ולא אם ראה בקיסם. או דלמא [שמא] נאמר כי האי [זה] הכתוב "ממנו" בא להורות שהריהו נטמא בכל אופן עד שתצא טומאתו ממנו ולחוץ, ואפילו כשיצא בקיסם נמי [גם כן]?

אמר ליה [לו] רב הונא: תיפוק ליה [ייצא לו, יילמד הדין], שהרי הוא (זרע) עצמו אינו מטמא בטומאת קרי אלא בזמן שיש בו כשיעור של חתימת פי האמה, ואילו ביציאת זרע באמצעות קיסם, אין כדי שיעור זה, ואין הוא נטמא בכך.

אמר לו רבה לרב הונא: למימרא [האם יש לומר] מכאן שאין טומאת קרי משום שראה האדם זרע שיצא ממנו, אלא משום שנוגע הוי [הינו] הזרע בבשר האבר. ואם כן הוא, אלא מעתה — הרואה קרי אל יסתור (יבטל ימי ספירת שבעה נקיים, להצריך ספירה מחדש) בזיבה!

ואלמה תניא [מדוע שנינו בברייתא] על הכתוב בטומאת הזב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (שם טו, לב) — השווה הכתוב את הזב ובעל הקרי, ללמדנו: מה ראיית זיבה בתוך ספירת שבעת ימי נקיים סותרת את מנין הימים הנקיים, ומצריכה ספירה נוספת — אף ראיית שכבת זרע (קרי) בתוך ספירת שבעת ימי נקיים של הזב נמי [גם כן] סותר?

אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בתשובה: אין להקשות מדין סתירה, שכן היינו טעמא [זהו הטעם] שאף הרואה זרע סותר — לפי שאי אפשר לה לשכבת זרע היוצאת מן הזב בלא שיהיו בה צחצוחי (טיפות) זיבה.

ומקשה רבה על כך: אלא מעתה לפי טעם זה, תסתור ראיית שכבת זרע בזב הסופר שבעה נקיים, את כל ימי השבעה, ולא רק את היום שבו נראתה שכבת הזרע! אלמה תניא [מדוע שנינו בברייתא] על הכתוב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" — מה זיבה סותרת, אף שכבת זרע סותר.

אי [או] שמא נאמר: מה זיבה סותרת את כל שבעה הימים, וצריך להתחיל בספירה מחדש של שבעה נקיים, אף שכבת זרע נמי [גם כן] תהא סותר את כל השבעה, ולא רק אותו היום? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לטמאה בה" — אין לך בה (בסתירה שבראיית שכבת זרע) אלא מה שאמור בה (בטומאה שבראיית שכבת זרע), וכשם שטומאת שכבת זרע היא יום אחד בלבד, הריהי אף סותרת יום אחד בלבד?

אמר ליה [לו] רב הונא בתשובה: גזירת הכתוב היא, זיבה גמורה שלא ערבה (מעורבת) בה שכבת זרע — הריהי סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה שערבה (מעורבת) בה שכבת זרע — לא סותרת אלא יום אחד בלבד.

ב ובענין דומה בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוסי בר' חנינא מר' אלעזר: אשה הרואה דם יבש מהו דינה, לענין נדה? וצדדי השאלה: האם כיון שבטומאת נדה "ואשה כי יזוב זב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה), אמר רחמנא [המקרא] — והרי זה מורה כי אין היא נטמאת אלא עד דמידב דייב ליה [שהדם יזוב, יזל, לו], שלכן כשהוא לח — אין [כן] מטמא, אבל כשהוא יבש — לא מטמא. או דלמא [שמא] יש לומר כי האי [זה] הכתוב "כי יזוב זב דמה" לא בדווקא אמר כן אלא רק כי אורחא דמילתא [דרך הדבר] היא שבאה ראיית האשה בדם הלח, ואולם לעולם אפילו בדם היבש נמי [גם כן] נטמאת האשה?

אמר ליה [לו] ר' אלעזר לר' יוסי בר' חנינא בתמיהה: הרי כבר תניתוה [שנינו בברייתא אותה הלכה] שדנת בה, שכן שנינו כי דם הנדה וכן בשר המת מטמאין בין שהם לחים ובין שהם יבשים. אמר ליה [לו] ר' יוסי בר' חנינא לר' אלעזר בהסבר בעייתו: בדם שהיה בשעת יציאתו לח ואחר כך נעשה יבש — לא קא מיבעיא [נשאלה] לי שאלתי, וברור שהוא טמא. כי מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי — בדם שהריהו יבש מעיקרא [מתחילה, משעת יציאתו].

אמר לו ר' אלעזר: אף הא, נמי תניתוה [בכגון זה גם כן שנינו אותה]. שכן שנינו במשנה שבתחילת פרקנו בדינה של האשה המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין — תטיל למים,