משום חשש יציאת זרע כתוצאה מחימום האיבר הנגרם על ידי חיכוכו, כהנים רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה שודאי נטמאים בעת הרכיבה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנינו ברייתא גם כן כך] כדברי אביי: רוכבי גמלים — כולם רשעים, מפני שחשודים על הוצאת זרע בשל חיכוך האיבר בבשר הגמל בשעת הרכיבה. הספנים — כולם צדיקים, שכיון ששרויים הם בסכנה מתמדת בהיותם בים, ליבם נתון תמיד בתחינה לפני הקדוש ברוך הוא.

החמרים (הרוכבים על חמורים) — מהן רשעים מהן צדיקים. ובהסבר הבחנה זו בין חמרים רשעים לצדיקים, איכא דאמרי [יש שאומרים] כך: הא [זה] החמר שהוא צדיק — דמכף [שיש אוכף על החמור] ולכן אין מתחכך איבר הרוכב עליו בו. ואילו הא [זה] החמר שהוא רשע — שהחמור לא מכף [מאוכף], ומתחכך איברו של הרוכב בבשר החמור, ובא בכך לידי הוצאת זרע. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] הבדל אחר: הא [זה] החמר שהוא רשע — דמטרטין [שפוסק] שני ירכיו משני צידי החמור, ונמצא איברו מתחכך ישירות בגוף החמור. ואילו הא [זה] החמר שהוא צדיק — שלא מטרטין [לא פוסק] ירכיו לשני צדדים, אלא רוכב כאשר שתי רגליו פונות לצד אחד של החמור, ואז אין איברו מתחכך בגוף החמור.

א ועוד בענין זהירות מהנהגה העשויה להביא ליציאת זרע, נמסר שר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד [היה מקלל את מי ששוכב פרקדן, כשפניו למעלה], שכן בכך יכול לבוא לראיית זרע. ושואלים: איני [האמנם כך הוא] והאמר [והרי אמר] רב יוסף: השוכב פרקדן לא יקרא קרית (קריאת) שמע, ומכאן נדייק: קרית שמע הוא שלא יקרא בעודו שוכב כך, הא מגנא [הרי שעצם השכיבה] פרקדן — שפיר דמי [נחשבת ראויה]!

ומשיבים: לעצם ענין מגנא [שכיבת פרקדן], כי מצלי [כאשר היא נעשית בהטיית מועטה של הגוף] — שפיר דמי [נחשבת ראויה], ואולם לענין קריאת שמע בשכיבת פרקדן, אף כי מצלי [כאשר מוטה מעט] גוף השוכב — אסור הדבר. ושואלים: והא [והרי] ר' יוחנן מצלי וקרי [היה שוכב פרקדן בהטייה מועטה של הגוף, וקורא כך] קריאת שמע! ומשיבים: שאני [שונה] הוא דינו של ר' יוחנן שכן בעל בשר הוה [היה], ולא יכול היה להטות גופו אלא מעט.

ב משנה דרך (מנהג) בנות ישראל שהן משמשות (בתשמיש המיטה) עם בעליהן בשני עדים (פיסות בד לבדיקה): אחד לו לבעלה שיבדוק בו לאחר תשמיש אם נמצא עליו מדמה, ואחד לה עצמה. ואילו הנשים הצנועות המוסיפות בטהרתן מתקנות להן עד נוסף, שלישי, כדי לתקן בו בבדיקה את הבית (בית הערווה) לאחר התשמיש.

ומעתה, אם נמצא דם על עד הבדיקה שלו, לאחר התשמיש — האשה והבעל שניהם טמאין טומאת שבעה, כדין הנדה והבא על הנדה, וחייבין על כך קרבן חטאת, כדין הבא על הנדה בשוגג. ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה, יש להבחין בדין אימתי נמצא הדם: אם נמצא אותיום (מיד) לאחר התשמיש — הבעל והאשה שניהם טמאין טומאת שבעה בוודאי, וחייבין בקרבן חטאת. ואולם אם נמצא הדם על עד הבדיקה שלה לאחר זמן — אפשר שדם זה נראה רק לאחר התשמיש ולכן שניהם טמאין טומאת שבעה מספק, ופטורין מן הקרבן (חטאת).

ובהגדרת פרק זמן זה, איזהו אחר זמן? — שיעור זמן שיש בו כדי שתוכל האשה שתרד מן המטה ותדיח פניה (שלמטה, כלומר, בית הערווה). ואם נמצא דם על עד הבדיקה שלה אחר כך, יותר משיעור זמן זה — האשה עצמה מטמאה למפרע טהרות שנגעה בהן במשך כל מעת לעת, ואינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה, ואינו אלא כנוגע בנדה הנטמא טומאת ערב בלבד. ר' עקיבא אומר: אף המוצאת דם על עד הבדיקה לאחר זמן מהתשמיש, מטמאה את בועלה טומאת שבעה.

ומודים חכמים לר' עקיבא באשה הרואה כתם שמטמאה את בועלה אם בא עליה לאחר מכן, אף שגם טומאה זו מדברי חכמים.

ג גמרא שנינו במשנה שאם נמצא דם על עד הבדיקה של הבעל לאחר התשמיש, הרי הבעל והאשה טמאים טומאת ודאי. ושואלים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] דם מאכולת (כינה) הוא, שאפשר היתה כינה בבית הערווה של האשה, ובשעת תשמיש נמעכה, ועבר דמה לאיבר הבעל, ולא תהא זו אלא טומאת ספק! אמר ר' זירא: אין חוששים לכך, משום שאותו מקום (בית הערווה) של האשה בדוק הוא אצל (לענין) שתימצא בו מאכולת, וברור הוא שלא היתה שם כינה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בגירסה שונה את דברי ר' זירא: אותו מקום דחוק (צר) הוא אצל (לענין) שתיכנס בו מאכולת ולכן אין לחשוש לכך.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה יש ביניהם, בין שתי גירסות אלו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל במקרה דאשתכח [שנמצאה] מאכולת רצופה (מעוכה) על עד הבדיקה של הבעל, ובריחוק מה מהמקום בו נמצא הדם בעד זה. ומעתה, להך לישנא דאמר [ללשון זו שאמרה] שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת — צריך לומר כי ודאי הא מעלמא אתאי [מאכולת זו מהעולם, מהחוץ, באה], ואילו הדם שנמצא על עד הבדיקה של הבעל הוא מן האשה, ולכן טמאים הם טומאת ודאי. ואולם להך לישנא דאמר [ללשון זו שאמרה] שאותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת — אימא [יש לחשוש ולומר] כי השמש (איבר התשמיש של האיש) הוא שרצפה (מעכה) תוך כדי התשמיש, וממנה בא הדם אל עד הבדיקה של הבעל, והם טמאים רק מספק.

ד ועוד בענין זה, אתמר [נאמר]: בדקה האשה בעד הבדוק לה שהוא נקי מדם, ולאחר הבדיקה טחתו (דחפתו) בירכה, ולמחר מצאה עליה, על הירך, דם. אמר רב: במקרה כזה הריהי טמאה טומאת נדה ודאית. שכיון שברור שהעד היה נקי מדם קודם הבדיקה, ודאי הדם שנמצא על הירך מן הבדיקה הוא, ועבר אל הירך אחר שהטיחה בו את עד הבדיקה. אמר ליה [לו] רב שימי בר חייא לרב: והא [והרי] בדינה של אשה זו "חוששת לטומאה" אמרת לן [לנו], והרי שלדעתך אינה טמאה ודאי אלא מספק!

ובענין זה איתמר נמי [נאמר גם כן] שכך אמר שמואל: אשה זו טמאה טומאת נדה ודאית. וכן מורין הלכה למעשה בבי מדרשא [בית המדרש] שהאשה טמאה טומאת נדה בוודאי.

ה ועוד בענין מציאת דם על עד הבדיקה אתמר [נאמר]: בדקה האשה בעד שאינו בדוק לה, שלא בדקה קודם לכן שאין בו דם, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו על העד הזה דם. וספק אם דם זה היה בעד לפני הבדיקה, ואין האשה טמאה, או שדם זה הינו מן הבדיקה והריהי טמאה. ובענין זה אמר רב יוסף: כל ימיו של ר' חייא טימא במקרה שכזה, ולעת זקנתו טיהר.

ובדיוק מסורת הלכתית זו של רב יוסף איבעיא להו [נשאלה להם לבני בית המדרש], היכי קאמר [איך בדיוק אמר] רב יוסף, האם אמר שכל ימיו של ר' חייא טימא משום נדה טומאה ודאית ששורפים עליה תרומה, ולעת זקנתו — טיהר משום טומאה ודאית של נדה, ואולם טימא משום כתם שהיא טומאת ספק, והתרומה שנגעה בה אינה נאכלת ואינה נשרפת,

או דלמא [שמא] כך הם דברי רב יוסף: כל ימיו של ר' חייא טימא משום כתם טומאת ספק, ולעת זקנתו טיהר מולא כלום (מכל וכל), והריהי טהורה לגמרי?

ומביאים פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: תא שמע [בא ושמע], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בדקה אשה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, רבי אומר: טמאה משום נדה טומאה ודאית, ור' חייא אמר: טמאה משום כתם, והרי זו טומאת ספק.