א משנה כל היד המרבה לבדוק אם ראתה דם (בנשים) או קרי (באנשים), אם הוא בנשים — הרי יד זו משובחת היא. ואם הוא באנשים הבודקים עצמם — תקצץ יד זו, משום שעלול הדבר להביא לידי הוצאת זרע לבטלה.

ב גמרא שנינו במשנה כי יש הבדל בין בדיקת נשים לבדיקת אנשים, שבנשים משובח הדבר ובאנשים מגונה הוא. ושואלים: מאי שנא [במה שונות] הנשים ומאי שנא [ובמה שונים] האנשים לענין זה? ומשיבים: הנשים לאו [לא] בנות הרגשה נינהו [הן], שאין בדיקה שכזו גורמת להן להרגשה, ולכן כשהן מרבות בבדיקה הרי הן משובחות, ואילו האנשים שבני הרגשה נינהו [הם], שמתוך שבודקים עצמם באים לידי הוצאת זרע לבטלה, משום כך יד הבודקת בהם תקצץ.

ושואלים: אי הכי מאי איריא [אם כך מה שייך, מדוע דווקא] שנינו במשנה כי היד המרבה לבדוק באנשים תקצץ, והרי אף כי [כאשר] היד באנשים לא מרבה לבדוק נמי [גם כן] מגונה הדבר, מחשש הוצאת זרע לבטלה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] במשנה "כל היד המרבה לבדוק" שנה זאת רק ביחס לנשים, ולא ביחס לגברים, שבדיקת גברים מגונה אפילו אם אינם מרבים לבדוק.

ג ועוד בענין זה של בדיקת אנשים, תנא [שנה החכם]: במה דברים אמורים שאין ראוי לאנשים לבדוק עצמם? לענין בדיקה אם יצאה ממנו שכבת זרע, אבל לענין בדיקה לזוב אחר שיצאה ממנו זיבה ורוצה לבדוק כדי לדעת מספר ראיותיו (שהרואה שנים — טמא ואינו מביא קרבן, והרואה שלוש אף צריך להביא קרבן) — אף הוא האיש הבודק משובח כנשים הבודקות.

ואפילו לענין שכבת זרע שאין לאיש לבדוק עצמו, אם בא לבדוק בצרור (אבן) או בחרס שקשים הם, ואין מביאים אותו לכלל חימום — בודק.

ושואלים על כך: ובמטלית בד, שהיא רכה — לא יבדוק? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האיש בודק עצמו במטלית, לראות אם יצאה ממנו שכבת זרע ובכל דבר שרוצה! ומשיבים: כמו שאמר אביי לענין אחר, שאמר שמדובר במטלית עבה, הכא נמי [כאן בברייתא זו גם כן] צריך לומר שמדובר דווקא במטלית עבה, שהיא קשה ואינה מביאתו לכלל חימום.

והיכא איתמר [והיכן נאמר] בעיקרו דבר זה של אביי? אהא דתנן [על זו ששנינו במשנה]: היה הכהן אוכל בתרומה, ובתוך שהתרומה בפיו הרגיש שנזדעזעו איבריו, שנעקר זרע מגופו, מה יעשה? — אוחז באמתו (אברו) שלא יצא הזרע לחוץ, ובולע את התרומה לפני שיצא הזרע החוצה, וייטמא בכך, וייאסר באכילת תרומה.

ותוהים על כך: אוחז? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי בהסבר המשנה: הכוונה שאוחז באמצעות מטלית עבה.

רבא אמר בהסבר משנה זו: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בה באחיזה באמצעות מטלית רכה, הותר הדבר, כיון דעקר עקר [שכבר נעקר מתוכו הזרע, נעקר], ואין האחיזה באמה, אף במטלית רכה, מוסיפה דבר. ואילו אביי האוסר לאחוז במטלית רכה, טעמו משום שחייש [חושש] הוא דלמא [שמא] מתוך האחיזה במטלית רכה אתי לאוסופי [יבוא להוסיף] בפליטת זרע. ואילו רבא לא חייש דלמא אתי לאוסופי [אינו חושש שמא יבוא בכך להוסיף].

ושואלים: והאם רבא לא חושש לכך? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הא [הרי] למה זה האיש הבודק עצמו שוב ושוב דומה? — לאדם הנותן אצבע בתוך העין, שכל זמן שהאצבע נתונה בעין — הרי העין מדמעת וחוזרת ומדמעת, ואף זה גורם להוצאה נוספת של זרע!

ואילו רבא סבור שאין אומרים כך אלא כאשר יוצא זרעו בלא שנזדעזעו איבריו שבכגון זה יוצא הזרע מעט מעט ובבדיקה נוספת יש חשש שיוסיף ויצא, אבל כאשר כבר הרגיש שנזדעזעו איבריו ויצא ממנו זרע אין לחשוש לכך, כיון שכל אחמומי והדר אחמומי [חימום המביא להוצאת זרע, ושוב חימום שכזה] בשעתיה [בשעתו, כשנעקר כבר מגופו זרע] הרי זה לא שכיח [אינו מצוי], ואין לחשוש לכך, ולכן מותר לו במקרה זה לאחוז באמה אף במטלית רכה.

ד ודנים מעתה בענין זה שהזכרנו למעלה גופא [לגופו], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו חכמים לר' אליעזר: והלא אם אינו אוחז באמתו כשמשתין הרי נצוצות (טיפות קטנות) נתזין על רגליו, ונראה הוא מעתה ככרות שפכה (סריס) שאינו יכול להטיל מימיו למרחוק, ואינו מוליד, ונמצא שבכך הוא מוציא לעז על בניו שאין הם בניו אלא הן ממזרים!

אמר להן ר' אליעזר: מוטב (עדיף) שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום (הקדוש ברוך הוא).

ועוד בענין זה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], כך אמר להן ר' אליעזר לחכמים בתשובה: אפשר שלא ינתזו ניצוצות על רגליו, וכיצד? יעמוד אדם במקום גבוה וישתין כלפי מטה, או שיעשה באופן אחר: ישתין במקום שיש בו עפר תיחוח (מפורר), שנבלעים בו מימי הרגלים, ואינם ניתזים כלפי מעלה. וראוי לאדם לנהוג כן, ובלבד שלא יאחז באמתו וישתין, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ודנים בשתי תשובות אלה של ר' אליעזר לחכמים: הי [איזו] מהן אמר להו ברישא [להם בתחילה]? אילימא קמייתא [אם תאמר שאת הראשונה], שאין לאחוז באמה אף שמוציא בכך לעז על בניו אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואחר כן אמר להם את תשובתו השניה, שיש פתרון לכך שלא יינתזו ניצוצות על רגליו, ואולם דבר זה קשה, שהרי בתר [אחרי] שאמר להו איסורא [להם איסור], הדר [חזר] אמר להו תקנתא [להם תקנה, פתרון מעשי לדבר]? שהרי משמע שאם אין לו אפשרות בפתרון זה, יאחוז באמתו מכל מקום, והוא סתירה לדבריו הראשונים!

אלא יש לומר כי הא [את זה] הפתרון המעשי אמר להו ברישא [להם בתחילה], שיש תקנה לדבר, ואמרו ליה [לו]: אם אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח, מאי [מה] יעשה? ועל כך אמר להן: אל יאחוז, שכן מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

וכל כך למה? מפני שבכך שאוחז באמתו הריהו גורם לעצמו שיהיה מוציא שכבת זרע לבטלה. שכך אמר ר' יוחנן בחומרת עבירה זו: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — חייב מיתה, שכן נאמר באונן בן יהודה: "והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אתו" (בראשית לח, ט—י).

ר' יצחק ור' אמי אמרי [אומרים]: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — כאילו שופך דמים, שכן נאמר: "...זרע מנאף ותזנה... הלא אתם ילדי פשע זרע שקר. הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שחטי הילדים בנחלים תחת סעפי הסלעים" (ישעיה נז, ג—ה), אל תקרי [תקרא] שוחטי אלא סוחטי, שנחשבת הוצאת ("סוחטי") שכבת זרע לבטלה כהמתה של הילדים שיכלו להיוולד מזרע זה.

רב אסי אמר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה — כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא [נאמר כאן]: "תחת כל עץ רענן", וכתיב התם [ונאמר שם] במצוות איבוד עבודה זרה בארץ ישראל: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (דברים יב, ב).

ה ובענין זה של אחיזה באמה לצורך הטלת מים מסופר כי רב יהודה ושמואל רבו הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב [היו עומדים על גג בית הכנסת שנפל והתיישב] בנהרדעא, שהיה בית כנסת ידוע שכך היה כינויו. אמר ליה [לו] רב יהודה לשמואל: מה אעשה, וצריך אני להשתין? אמר ליה [לו]: שיננא [גדול השיניים], אחוז באמתך כדי שלא יפלו המים על גג בית הכנסת והשתן לחוץ, אל מחוץ לבית הכנסת.

ושואלים על כך: היכי עביד הכי [כיצד עשה כך], והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין — כאילו מביא מבול לעולם!

אמר אביי: עשאו את הענין הזה כבולשת (חיל בלשים, המחפשים בבתים), ומהו עניינה — דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת עבודה זרה]: בולשת של חיילים גויים שנכנס לעיר, וחיפשו בבתים, ומתעורר החשש שמא אגב כך ניסכו מן היין שבבתי ישראל לעבודה זרה, ונאסר בכך היין. אם היה זה בשעת שלום, שאין הם ממהרים במלאכתם, חביות של יין שנמצאו פתוחות — הריהן אסורות, שמא ניסכו מהן, והחביות הנמצאות כשהן סתומות (פקוקות וטוחות בטיט) — מותרות, שודאי לא פת חון הגויים. ואולם אם היה זה בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך, כיון שהם עסוקים במלחמה. אלמא [מכאן] נלמד שכיון דבעיתי [שיראים] הם מפני שעת המלחמה, כל דעתם נתונה לכך, ולכן לא אתי לנסוכי [אין הם באים לנסך], אם כן, הכא נמי [כאן, במעשה זה שברב יהודה ושמואל, גם כן] אומרים אנו כי כיון דבעיתי [שיראים], לכך לא אתי להרהורי [אין באים להרהר] הרהור של עבירה.

ומבררים: והכא [וכאן] במעשה זה של רב יהודה ושמואל מאי בעיתותא איכא [מה, איזו יראה יש]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר זה: ביעתותא דליליא ודאיגרא [יראת של הלילה ושל הגג] שהוא עומד עליו וחושש שמא יפול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הכוונה לביעתותא דרביה [יראת רבו, שמואל, על רב יהודה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] עוד הסבר, שהכוונה לביעתותא [יראת] השכינה, שהרי בית כנסת הוא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה: אימתא דמריה עליה [אימת אדוניו, הקדוש ברוך הוא עליו], שמיוחד היה רב יהודה ביראת ה', דקרי [שכך קרא] שמואל עליה [עליו, על רב יהודה תלמידו]: אין זה ילוד אשה אלא כמלאך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע הורה לו שמואל לנהוג כן, כיון שרב יהודה נשוי הוה [היה], שכך אמר רב נחמן: אם היה נשוי — מותר לאחוז באמה ולהטיל מימיו, שכיון שנשוי הוא ומצויה לו אשתו, אין יצרו תוקפו בכך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה: כי הא אורי ליה [כמו, באופן זה הורה לו] שמואל לרב יהודה, דתני [שכך שנה] ברייתא זו אבא בריה [בנו] של ר' בנימין בר חייא: אין לאחוז באמה עצמה להטיל מים, אבל מסייע האדם המטיל מים לעצמו באחיזת הביצים שמלמטה, וכך גם הורה שמואל לרב יהודה לנהוג. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] עוד הסבר: כי הא אורי ליה [כמו, באופן זה הורה לו], שכך אמר ר' אבהו, אמר ר' יוחנן: גבול (תחום מוגדר) יש לו לאיסור אחיזה באמה, והוא: מעטרה (השפה המקיפה את הגיד) ולמטה, כלפי קצה האיבר — מותר לאחוז, שאין זה מקום המביא לגירוי,