רואות כמה פעמים דם, ואפילו היו שופעות דם ובאות (רואות ראיות רבות וממושכות) — הריהן בגדר מסולקות דמים, ולכן דיין שעתן. ודבר זה אמור בנשים המעוברות לאורך כל ימי עיבורן (הריונן), ואצל המניקות דיין שעתן לאורך כל ימי מניקותן (הנקתן), אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אומרים: לא אמרו חכמים שמעוברות ומניקות שראו דם דיין שעתן אלא בראייה ראשונה בלבד, אבל בראייה שניה הריהי ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. הרי שמחלוקת רב ושמואל, וכן מחלוקת ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן, הריהן כמחלוקת זו של תנאים.

א ועוד שנינו במשנתנו שאם ראתה האשה המסולקת דמים ראייה ראשונה מאונס, אף בראייתה השניה דיה שעתה. ובענין ראייה מאונס אמר רב הונא: אם קפצה האשה ובעקבות הקפיצה ראתה דם, הרי זו ראייה מאונס, ודיה שעתה. ואולם אם קפצה פעם אחרת וראתה שוב דם, וחזרה וקפצה ושוב ראתה דם — קבעה לה בכך וסת. ומבררים את דבריו: למאי [למה], איזה קביעות וסת היא זו? אילימא [אם תאמר] שקבעה לה בכך וסת לימים, שאם כל שלוש הקפיצות שבעקבותיהן ראתה דם היו באותו יום בשבוע, קבעה לה בכך וסת לאותו יום, שמכאן ואילך אם תראה שוב באותו יום בשבוע, ואפילו בלא שקפצה קודם לכן — דייה שעתה. וכן שמכאן ואילך עליה לבדוק עצמה בבוא אותו יום בשבוע, ואם לא בדקה הריהי טמאה מספק — אי אפשר לומר כן, שהרי כל ראיותיה היו בעקבות קפיצה, ואין לקבוע לה וסת לימים, בלא שקפצה, והראיה לכך: הא [הרי] בכל יומא [יום] שלא קפיץ [לא קפצה] בו, לא חזאי [לא ראתה], ומכאן שוסתה תלוי בקפיצה!

אלא אם תאמר שכוונת רב הונא שקבעה לה בכך וסת לקפיצות, שמכאן ואילך בכל יום בשבוע שתקפוץ, הריהי חייבת לבדוק עצמה, ואם לא בדקה — הריהי טמאה מספק. ואולם אף זה מוקשה, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא]: כל קביעות וסת שתקבענה האשה מחמת אונס, אפילו שבה וראתה דם בעקבות אותו אונס כמה וכמה פעמים — לא קבעה לה בכך וסת! ודנים: מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שלא קבעה וסת כלל, אף לא לקפיצות!

ומשיבים: לא, הכוונה היא שאם ראתה כמה פעמים מתוך אונס כגון קפיצות, וכולן התרחשו ביום מסויים בשבוע, לא קבעה וסת לימים לחודייהו [לעצמם], שאין היא צריכה לבדוק בכל שבוע באותו יום, אם לא קפצה בו. וכמו כן לא קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו [לעצמן], שאין היא צריכה לבדוק עצמה בכל פעם שתקפוץ. אבל קבעה לה בכך וסת לימים ולקפיצות ביחד, שמכאן ואילך אם תקפוץ באותו יום בשבוע, הריהי צריכה לבדוק עצמה, ככל אשה שקבועה לה וסת, ואם לא בדקה, הריהי טמאה מספק. ותוהים על הסבר זה: מה שלא קבעה לה בכך וסת לימים לחודייהו [לעצמם] פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי אחת מהסיבות לראיותיה היא הקפיצות, ובלעדיהן אינה קובעת וסת! אמר רב אשי: מדובר בברייתא בכגון דקפיץ בחד [שקפצה באחד, ביום ראשון] בשבת (בשבוע), וחזאי [וראתה], וקפיץ בחד [וקפצה שוב ביום אחד, בראשון] בשבת שלאחר מכן וחזאי [וראתה] שוב, וביום שבת שלאחריה קפצה ולא חזאי [ראתה], ואולם למחרת בחד [באחד] בשבת חזאי [ראתה] בלא קפיצה.

ומעתה יש מקום לדברי הברייתא, שכן מהו דתימא [שתאמר]: בכך שבפעם השלישית קפצה בשבת ולא ראתה ואילו ביום ראשון בשבוע ראתה אף שלא קפצה, איגלאי מילתא [התברר הדבר] למפרע שגם בשתי הראיות הקודמות שראתה כשקפצה ביום ראשון דיומא [שהיום] המסויים הזה בשבוע הוא דקגרים [שגרם] לה לראות דם בפעמים הקודמות, ולא הקפיצה, ומעתה נאמר שקבעה לה בכך וסת לימים בלבד ובלא קפיצות, לכן באה הברייתא וקא משמע לן [משמיעה לנו] שהקפיצה נמי [גם כן] שקפצה אתמול בפעמים הקודמות ביום שבת גרמא [גורמת] גם היא לראייה שראתה ביום ראשון, והאי [וזה] שלא חזאי [ראתה] אתמול לאחר שקפצה, הרי זה משום דאכתי [שעדיין] לא מטא [הגיע] זמן קפיצה שבעקבותיה היא רואה, שהוא ביום ראשון.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] למהלך סוגיא זו, אמר רב הונא: אם קפצה האשה ובעקבות כן ראתה דם, וחזרה ושוב קפצה ושוב ראתה, וכן בפעם שלישית קפצה וראתה דם — קבעה לה בכך וסת לימים ולא לקפיצות. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אמר רב אשי: כגון דקפיץ בחד [שקפצה ביום ראשון] בשבת (בשבוע) וחזאי [וראתה], וחזרה וקפיץ בחד [וקפצה שוב ביום ראשון] בשבת וחזאי [וראתה], וביום שבת קפצה ולא חזאי [ולא ראתה], ואולם לחד בשבת (אחרינא) חזאי [וביום ראשון בשבוע אחר ראתה] בלא קפיצה, דהתם [ששם] במקרה שכזה, הרי מעתה איגלאי מילתא [התברר הדבר] דיומא [שהיום] הוא דקא גרים [שגרם] את הראיות אף בפעמים הקודמות, שהרי ראתה בפעם השלישית ביום ראשון, אף שלא קפצה בו. ואילו ביום שבת, שקפצה בו, לא ראתה.

ב משנה אף על פי שאמרו שאשה שיש לה וסת שראתה דם שלא בזמן וסתה, אינה מטמאה למפרע, ודיה שעתה, ואין לחשוש שיצא הדם לפני כן, מכל מקום צריכה אשה זו, ככל שאר הנשים להיות בודקת בכל יום כדי לדעת שהיא טהורה, לבל תטמא טהרות שהיא עוסקת בהן. חוץ מן הנדה בתוך שבעת ימי נדתה, שבהן היא טמאה בין כה וכה. וכן האשה שילדה ועתה הריהי יושבת על דם טוהר, אינה צריכה לבדוק, שהרי אף אם תראה דם, הריהי טהורה.

ועוד בדיני בדיקה: אף האשה שיש לה וסת, צריכה שתהא משמשת מיטתה בעדים (פיסות בד שבודקת בהם), לפני ואחרי התשמיש. חוץ מיושבת על דם טוהר שאינה צריכה לכך, וחוץ מן הבתולה שזה לה תשמיש ראשון, שכל ארבעת הימים שלאחר הבעילה אינה צריכה לבדוק, שאף אם תמצא דם — טהורה היא, שכן דמיה (דמי בתוליה) הריהם טהורים.

ועוד בהלכות בדיקה: פעמים בכל יום צריכה כל אשה להיות בודקת עצמה, בשחרית, שמא ראתה בלילה, ובין השמשות, שמא ראתה ביום, וכן צריכה היא לבדוק בשעה שהיא עוברת (עומדת, קרובה) לשמש את ביתה, כלומר, לתשמיש עם בעלה. ובדיני בדיקה, יתירות עליהן על שאר הנשים, הן הנשים הכהנות, שהן בודקות גם בשעה שהן רוצות להיות אוכלות בתרומה. ר' יהודה מוסיף ואומר: הנשים הכהנות צריכות לבדוק אף בשעת עברתן (סיומן) מלאכול בתרומה, כדי לברר אם לא ראו דם בתוך אכילתן.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי כל הנשים צריכות לבדוק, ואף אשה שיש לה וסת, חוץ מן הנדה, שזו בתוך ימי נדתה לא בעי [אינה צריכה] בדיקה.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: אשה קובעת לה וסת בתוך אחד עשר ימי זיבתה שבין נדה לנדה, בהסתמך על ראייה בתוך הימים האלה, ואולם אין אשה קובעת לה וסת אם ראתה בתוך ימי נדתה. ולפי זה שפיר [יפה, מובן] מה ששנינו במשנתנו שאין הנדה צריכה לבדוק בתוך ימי נדתה. אלא לדעת ר' יוחנן שאמר שאשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, אם כן תבדוק הנדה בתוך ימי נדתה, אם ראתה דם, שהרי אפשר שתראה, ודילמא קבעה [שמא תיקבע] לה וסת בהסתמך על ראייה זו!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: כי אמינא אנא [כאשר אמרתי אני] את שיטתי זו, הרי זה רק היכא דחזיתיה [היכן, במקרה, שראתה אותו, את הדם] בתחילה, שלא ראתה דם קודם לכן, והרי הדבר דומה כבא ממעין סתום. אבל אם חזיתיה [ראתה אותו] לאחר שכבר ראתה דם, והוא בתוך ימי נידותה, והרי הדבר דומה כבא ממעין פתוח — בזה לא אמרי [אמרתי] שתיקבע וסת על סמך ראייה זו.

ד עוד שנינו במשנתנו כי היושבת על דם טוהר אינה צריכה בדיקה כשאר הנשים. ודנים בדבר: בפירוש הלשון "והיושבת על דם טוהר" קא סלקא דעתך [עולה על דעתנו] לומר כי הכוונה היא לאשה המבקשת לישב על דם טוהר, שהסתיימו ימי טומאתה ועומדת היא לפתוח בימי טהרתה, ובאה משנתנו להשמיענו כי כדי לפתוח בימי טהרתה אין היא צריכה בדיקה שתסיים את ימי טומאתה.

ויש לשאול: הניחא [זה נוח] לשיטת רב, שאמר שהדם היוצא מן האשה שבעה ימים לאחר לידת זכר וארבעה עשר ימים לאחר לידת נקבה, וכן הדם הבא לאחריהם (בשלושים ושלושה הימים הבאים בזכר, ובששים וששה הימים הבאים לנקבה) — מעין אחד הוא, כלומר, מקור הדם הוא אחד לשני דמים אלו, אלא שהתורה טמאתו לאותו דם שלאחר הלידה (שבוע לזכר ושבועיים לנקבה), והתורה טהרתו לאחר מכן, ולכן גם אם האשה ממשיכה לזוב דם אחר שבוע (לזכר) או שבועיים (לנקבה) ללידתה, אומרים אנו שדם טוהר הוא, ואינה מטמאה. ולפי זה שפיר [יפה, מובנים] דברי המשנה.

אלא לשיטת לוי שאמר ששני מעינות נפרדים הם, ורק משנסתם מקור הדם הטמא, נפתח מקור הדם הטהור. וכן משנסתם מקור הדם הטהור, נפתח מקור הדם הטמא. אם כן לשיטה זו יש לשאול על האמור במשנתנו כי המבקשת לישב על דם טוהר אינה צריכה בדיקה, והרי צריכה היא שתבדוק עצמה, דילמא אכתי [שמא עדיין] לא פסק ההוא [אותו] מעין טמא! ומתרצים: אמר לך [יכול היה לומר לך] לוי בתשובה: הא [משנתנו זו], כשיטת מני [מי היא] —