והלוא דם היוצא כתוצאה מקושי הסמוך ללידה, שעדיין לא ילדה, רחמנא טהריה [התורה טיהרה אותו] (ואינו נחשב לה כדם זיבה) ומדוע נחשבת זו ליולדת בזוב?! אמר רב פפי: אכן, הריון של רוח אינו נחשב הריון, ואולם הנח מלהקשות על דין זה שמטמאה מעת לעת, משום שהיא טומאה מדרבנן [מדברי סופרים], והקלו חכמים במעוברת זו שתהא נחשבת כשאר מעוברות, ודייה שעתה.

רב פפא אמר הסבר אחר: מידי [כלום] מה הוא טעמא [הטעם] בענין זה של מעוברת שדייה שעתה, אלא משום שמצבה הגופני ירוד, שכן ראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ולכן גם אינה רואה דם. הכא נמי [כאן גם כן] זו המעוברת שילדה רוח וכיוצא בו, ראשה ואבריה כבדין עליה, ולכן אינה רואה דם, ואין לטמאה אלא משעה שראתה.

א ובענין הדין ששנינו במשנתנו כי המעוברת שראתה דם דייה שעתה, בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: אשה שראתה דם ומייד אחר כך הוכר עוברה, מהו דינה, האם דייה שעתה או שמטמאה למפרע? וצידי השאלה: האם כיון דבעידנא דחזאי [שבזמן שראתה את הדם] עדיין לא הוכר עוברה — הריהי מטמיא [מטמאה] כשאר נשים, מעת לעת או מפקידה לפקידה. או דלמא [שמא] כיון שבסמוך לה להכרתה כמעוברת הוא שחזאי [ראתה] — לא מטמיא [אינה מטמאה] למפרע, אלא כשאר הנשים המעוברות, שדיין שעתן?

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה בתשובה: מידי [כלום] מה הוא טעמא [הטעם] בענין זה שהקילו חכמים במעוברת שדייה שעתה, אלא משום שראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ולכן אינה רואה דם, ואילו זו בעידנא דחזאי [בזמן שראתה] עדיין לא היתה במצב זה, ועדיין אין ראשה כבד עליה ואין אבריה כבדין עליה, ואין סיבה איפוא להקל עליה.

ב ועוד בדין המעוברת, בעא מיניה ההוא סבא [שאל ממנו זקן אחד] מר' יוחנן: אשה שיש לה וסת (שחייבת לבדוק עצמה כשמגיע זמן וסתה), והגיע עת וסתה בימי עבורה, ולא בדקה, מהו הדין? והוסיף אותו זקן ופירט: קא מיבעיא [מסופקת היא] לי שאלה זו דווקא אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] שחובת הבדיקה של הנשים שיש להן וסתות קבועות הריהי דאורייתא [מן התורה]. מאי [מה הדין]? וצידי השאלה: לשיטה זו האם כיון שחובת הבדיקה בזמן הוסתות הוא דאורייתא [מן התורה] — אף המעוברת שהוכר עוברה בעיא [צריכה] בדיקה, ואם לא בדקה מן הסתם הריהי טמאה. או דלמא [שמא] כיון שהמעוברת דמיה מסולקין בזמן ההריון — לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאותו זקן בתשובה: תניתוה [שניתם, למדתם כבר] מעין זו במשנה להלן בפרק רביעי: ר' מאיר אומר, אם היתה אשה זו שיש לה וסת שרויה במחבא, מפני יראה כלשהי, והגיע שעת וסתה שבו היא עשויה לראות דם, ולא בדקה עצמה — הריהי טהורה, שכן מניחים אנו שלא ראתה במצבה זה, משום שהחרדה מסלקת את הדמים. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] שטהורה היא, הוא רק משום דאיכא [שיש] לה במצב זה חרדה, הא [הרי] נסיק מכאן שאם ליכא [אין] מצב של חרדה, והגיע זמן וסתה ולא בדקה — טמאה היא,

אלמא [מכאן] שסבור הוא ר' מאיר כי דין וסתות הוא דאורייתא [מן התורה], שאילו היה מדברי חכמים בלבד, לא היתה נטמאת אם לא בדקה עצמה. ומכל מקום סבור ר' מאיר כי כיון דאיכא [שיש] חרדה — דמיה מסולקין, ולא בעיא [צריכה] בדיקה. הכא נמי [כאן גם כן] בענין מעוברת יש לומר כי דמיה מסולקין, ולא בעיא [צריכה] בדיקה. ולכן אף שלא בדקה הריהי טהורה.

ג שנינו במשנה כי האשה המניקה את ילדה, אם ראתה דם דייה שעתה, עד שתגמול את בנה מיניקה. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: האשה המניקה שמת בנה בתוך תקופת ההנקה שהיא בת עשרים וארבע חדש — מפסיקה להיקרא "מניקה", והרי היא ככל הנשים, ואם ראתה דם הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. ומכיון שדין זה של "מניקה" תלוי בכך שהיא מניקה בפועל, לפיכך, אם היתה מניקתו והולכת (ממשיכה) אף יותר מהזמן הרגיל להנקה, וכדי ארבע או חמש שנים, וראתה דם — עדיין דיה שעתה, אלו דברי ר' מאיר.

ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים: דין זה של המניקות שראו שדיין שעתן אינו חל אלא בתקופת ההנקה הקצובה שהיא כל עשרים וארבע חדש בלבד. לפיכך, אם היתה מניקתו מעבר לתקופה זו, וכדי ארבע וחמש שנים, וראתה דם — הריהי מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

ובהסבר מחלוקתם אומרים: כשתמצא (ניתן) לומר בהסבר השיטות הללו כי לדברי ר' מאיר — הדם שרואה האשה כרגיל כדם נדות, בהיותה מניקה הריהו נעכר (נעשה עכור, משתנה) ונעשה חלב, ולכן כל זמן שהיא מניקה בפועל, אינה רואה דם. ואילו לדברי ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון, הסיבה שאין האשה המינקת רואה דם היא משום שאבריה הפנימיים מתפרקין (מתרופפים) בשעת הלידה, ואין נפשה (מחזור הוסת התקין) חוזרת עד עשרים וארבע חדש. ואולם מעבר לתקופה זו, בין שהיא מינקת ובין שאינה מינקת, ראויה היא לראות דם.

ושואלים: לשון זו של "לפיכך אם היתה מניקתו והולכת ארבע או חמש שנים דייה שעתה" שאמר ר' מאיר למה לי? שכיון שלדבריו ראיית הדם תלויה בהנקה בפועל, ודאי שכל זמן שהיא מניקה אינה רואה דם! ומשיבים: משום "לפיכך" שאמרו ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון החולקים עליו, אחז גם ר' מאיר בלשון זו.

וחוזרים ושואלים: ו"לפיכך" שאמרו ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון למה לי?! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ר' יוסי וחבריו, תרתי אית ליה [שתי סיבות יש לו] מדוע אין האשה המינקת רואה דם: האחד, משום שהדם נעכר ונעשה חלב. והשני, משום שאיבריה מתרופפים בשעת הלידה. לכן קא משמע לן [השמיע לנו ר' יוסי וחבריו] בלשון זו של "לפיכך", כי הסיבה היא אחת: שאיבריה מתרופפים בלידה, ולאחר תקופת עשרים וארבעה חודש, הריהי שבה לתיקנה, וחוזרת ורואה דם אף שהיא עדיין מניקה.

ומציינים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כפי שהסברנו: בתקופה זו של ההנקה אין המניקת רואה דם, משום שדם נעכר ונעשה חלב, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: משום שאבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חדש. ובהסבר שיטתו זו של ר' מאיר אמר ר' אלעאי: מאי טעמא [מה הטעם, המקור במקרא] לשיטת ר' מאיר שדם נעכר ונעשה חלב? — דכתיב [שכן נאמר] בתשובת איוב לרעיו: "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד), שיצירה מיוחדת היא שעשה הקדוש ברוך הוא ("אחד") שמן הטמא נתן את הטהור, שמדם הנדה הטמא עשה את החלב הטהור.

ורבנן [וחכמים, ר' יוסי וחבריו החולקים על ר' מאיר], כיצד הם מפרשים כתוב זה? אמר ר' יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא עצמו טמא, ואדם הנוצר ממנו — טהור.

ור' אלעזר אומר: אלו מי הנדה (מי אפר פרה אדומה) הניתנים בהזאה על טמא מת, שכן המזה את המים וכן זה שמזין עליו — טהור, ואילו מי שנוגע במים — טמא. ושואלים על כך: וכי מזה מי הנדה טהור הוא? והכתיב [והרי נאמר] במפורש בפרשת פרה אדומה: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו" (במדבר יט, כא), הרי שטמא הוא, וטעון כיבוס בגדים! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "מזה" האמור בכתוב זה? האדם הנוגע במי הנדה, הוא הטמא, ואולם המזה את מי הנדה הריהו טהור.

ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר] בכתוב זה "מזה", והכתיב [והרי נאמר] באותו כתוב "נוגע", כנאמר שם: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב"? הרי ש"הנוגע" אינו המזה! ועוד, גם מתוכן הכתוב עצמו אי אפשר לומר שה"מזה" הוא הנוגע, שהרי נאמרו בכתוב דינים שונים במזה ובנוגע, שכן המזה הריהו טמא ובעי [צריך] כבוס בגדים, ואילו האדם הנוגע במי הנדה הריהו טמא ואולם לא בעי [אינו צריך] כבוס בגדים! אלא יש לומר לשיטת ר' אלעזר שהמזה מי הנדה הריהו טהור על אף האמור "ומזה מי הנדה וכבס בגדיו", כי מאי [מה פירוש] "מזה" האמור בכתוב זה? כוונתו: הנושא את מי הנדה, שנטמא בכך, אף שאינו נוגע במים.

ושואלים: אם כן, וליכתוב [ושיכתוב המקרא] במפורש לשון "נושא" הברור, ולא לשון "מזה"? ומשיבים: קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב על ידי ביטוי זה שאין הנושא את מי הנדה טמא אלא עד דדרי [שיישא] מי נדה שיש בהם כשיעור הראוי להזאה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהזאה של מי נדה צריכה שיעור מוגדר, כדי שתטהר, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאין הזאה צריכה שיעור, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?! ומשיבים:

אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהזאה אינה צריכה שיעור, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא אגבא דגברא [על גבו של האדם] הנטהר בהזאה זו. אבל במנא [בכלי] שבו מונחים מי הנדה, וממנו מזים — בעינא [צריך] שיהיה בו מי נידה כשיעור הזאה. כדתנן [כמו ששנינו במשנה במסכת פרה]: כמה יהיו במים, ויהא בהן כדי שיעור הזאה? — כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב שבהם מזים על האדם המיטהר ויזה.

ואגב הדיון בענין טומאת מי הנדה, מסיימת הגמרא: והיינו דאמר [וזהו שאמר] שלמה המלך בענין טהרת הפרה האדומה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

ד שנינו במשנה כי ארבע נשים, אם ראו דם דיין שעתן, ואחת מהן היא הזקנה. ובהגדרת הזקנה דנו במשנה: איזו היא זקנה? — כל אשה שעברו עליה שלש עונות בסמוך לזקנתה בלא שראתה בהן דם. ומבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] זמן זה המוגדר כ"סמוך לזקנתה"? אמר רב יהודה: כל אשה שהגיעה לשלב בחייה שבו חברותיה אומרות עליה: "זקנה היא", נחשבת כזקנה. ור' שמעון (בן לקיש) אומר: