וחלתה שהופרשה מעיסה זו הריהי תלויה (מסופקת), ולכן לא אוכלין אותה הכהנים, שמא טמאה היא, ואולם גם לא שורפין אותה שמא טהורה היא. באיזה ספק אמרו הלכה זו שהיא תלויה? — בספק חלה. ושואלים: מאי [מה] הכוונה בביטוי "ספק חלה" שמשמעו ספק טומאה המיוחד דווקא לחלה?

אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] בפירוש הדברים: ללמדנו שלא תאמר שדווקא בספק טומאה המבוסס על הוכחות (ראיות, כלומר, ספק מוצק שצדדיו שקולים) שנינו הלכה זו, וכמו הספק הידוע ממקום אחר באדם שהלך באחד משני שבילין, שבאחד מהם מצויה טומאה, והשני טהור, ואינו יודע באיזה שביל הלך. דהתם [שכן שם] בספק כזה, חולין גרידא נמי מטמו [חולין סתם שנגע בהם גם כן נטמאים], ולא רק חלה.

אלא אף ב"ספק נשען", שהריהו מעין ספק רחוק, אף בו נוהגים בעיסת החלה כבדין ספק טמאה. ומהו ספק זה? דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבים] בדין שני בני אדם, האחד טמא טומאת זב והשני טהור, שהיו פורקין משא מן החמור או טוענין (מעמיסים) משא על החמור. בזמן שמשאן זה הריהו כבד — טמא האדם הטהור, שחוששים שמא מתוך כובד המשא נשען הזב על הטהור, ובכך נגרם שהאדם הטהור הסיטו או ניסט על ידו, ונטמא בכך. ואם היה משאן קל — נשאר הטהור טהור. וכולן (בין במשא כבד, בין במשא קל) — הריהם נחשבים טהורין לבני הכנסת האוכלים חוליהם בטהרה, שכן אין זה נחשב היסט גמור. ואולם הם נחשבים טמאין לענין התרומה מדברי סופרים, מחמת הספק.

ומקשים על כך: וכי חולין הטבולין לחלה — כחלה דמו [נחשבים] שייטמאו אף בספק רחוק כגון "ספק נשען", והתניא [והרי שנינו במשנה במסכת טבול יום]: האשה שהיא טבולת יום (שנטמאה וטבלה לטהרתה, ואולם עדיין לא העריב שמשה, והריהי נחשבת כשניה לטומאה, ופוסלת במגעה את התרומה ואת החלה להיות שלישי לטומאה), לשה את העיסה, וקוצה (חותכת) הימנה (ממנה) חתיכת בצק לשם חלתה, בלא שתקרא לה עדיין שם "חלה" (שהרי אם תחול עליה שם חלה, הריהי נטמאת על ידה), ומניחתה לחתיכה זו בכפישה (כלי נצרים) או באנחותא (לוח עץ), שהם כלים שאינם מקבלים טומאה, ומקפת (מקרבת) את חתיכת הבצק שקצתה מונחת בכלי לשאר עיסת הבצק, וקורא לה שם "חלה".

והריהי מותרת לעשות כן — מפני שהוא, בצק העיסה שנגעה בו האשה, נחשב בכך לשלישי לטומאה, ושלישי לטומאה הריהו טהור בחולין. וכיון שלא קראה לה שם חלה, עדיין היא חולין וטהורה. ומעתה יש לדון בדבר, אי אמרת [ואם אומר אתה] שחולין הטבולין לחלה כחלה דמו [נחשבים], הא טמיתנהו [הרי טימאה אותם] האשה בנגיעתה, כדרך שמטמאה היא את החלה!

אמר אביי בתשובה לכך: אין להשוות דין זה של טבולת יום לדין "ספק נשען", שכן כלל הוא, שכל דבר שודאי מטמא אפילו חולין — גזרו חכמים על ספקו משום חולין הטבולין לחלה. ואילו האי [זה] טבול יום, כיון שלא מטמא ודאי חולין — לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה.

ומקשים על כך: [והרי] טומאת מעת לעת למפרע שבנדה, שבה ודאי (נדה ודאית) מטמא חולין, ומכל מקום לא גזרו חכמים על ספקה שתטמא למפרע, ואפילו לא משום חולין הטבולין לחלה.

שכן אמר מר [החכם]: קבלה רב שמואל בר רב יצחק מיניה [ממנו, מרב נחמן], ומכוחה הסביר רב שמואל בר רב יצחק את פירוש הברייתא שדווקא בחולין שנעשו על טהרת קדש גזרו על טומאה זו, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה, וחולין הטבולים לחלה הריהם כחולין שנעשו על טהרת תרומה!

ומשיבים: אין לדמות את הדברים, שכן התם [שם, בחולין שנעשו על טהרת תרומה] לא פתיכא בהו [מעורבת בהם] תרומה, ולכן לא גזרו בהם חכמים טומאה זו. ואילו הכא [כאן, בחולין הטבולים לחלה] הרי פתיכא בהו [מעורבת בהם] חלה העתידה להינטל מהם, שהיא כעין תרומה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: הנח מלהשוות לטומאת מעת לעת שבנדה, שהיא דרבנן [שמדברי חכמים] ולכן לא גזרו בה על ספיקו משום ודאו.

א משנה ר' אליעזר אומר: שלא כנשים ששנינו שמטמאות למפרע, ארבע נשים אלו שראו דם — דיין שעתן, שמטמאות רק משעה שראו. ואלו הן: הבתולה, והמעוברת, והמניקה, והזקינה. אמר לו ר' יהושע: אני לא שמעתי (קבלתי) מרבותי שנוהג דין זה, אלא בבתולה בלבד.