ואילו שיטת הברייתא שכתם באשה שיש לה וסת ונמצא שלא בעת וסתה מטמא למפרע — הריהי כדברי הכל, שאף ר' דוסא סבור שהאשה שיש לה וסת הרואה שלא בשעת וסתה, שמטמאה למפרע.

ושואלים: מדוע מעמידים את משנתנו כשיטת ר' דוסא, שהוא דעת יחיד, כדי שתוסבר הברייתא לשיטות הכל, ולוקמא איפכא [ושיעמיד אותה להיפך], שהמשנה היא לכל הדעות, וברייתא זו היא לשיטת חכמים בלבד, וכמו שהסברנו קודם?!

ומשיבים: כיון דאיכא לאוקומי [שאפשר להעמיד] את השיטה המוסכמת על הכל ("דברי הכל") באופנים שונים: האחד, לקולא [להקל], שהרואה בשעת וסתה מוסכם על הכל שדיה שעתה, ונחלקו רק שלא בשעת וסתה. והשני, לחומרא [להחמיר], שכאשר רואה שלא בשעת וסתה, מוסכם על הכל שמטמאה למפרע, וחכמים סבורים שאף בשעת וסתה יש להחמיר בה. ובמקרה שניתן בו לפרש להקל או להחמיר — לחומרא מוקמינן [להחמיר אנו מעמידים, מסכימים].

א בברייתא שהובאה מקודם קתני [שונה התנא] כי האשה הרואה כתם מטמאת למפרע, שאם תראה האשה דם שלא בשעת וסתה הריהי מטמאה מעת לעת. ונדייק: טעמא [מתוך הטעם] הזה נלמד, שדווקא בדינה של אשה שיש לה וסת הוא, דפליגי רבנן [שמחלקים חכמים] בין כתמה, שמטמא למפרע, לראייתה בשעת הוסת, שאינה מטמאה למפרע.

ומכאן נסיק: הא [הרי, אבל] שאר נשים כגון אלו שהן בחזקת מסולקות דמים, שאמרו בהן חכמים שדיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן של אלו כדין ראייתן.

ומעתה יש לברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס היא, שאמר רב יהודה, אמר שמואל משום (בשם) ר' חנינא בן אנטיגנוס: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דיין שעתן — דין כתמן כדין ראייתן, ואינו מטמא אלא מכאן ולהבא. חוץ מתינוקת שעדיין לא הגיע זמנה לראות, שאפילו היו סדינין שלה מלוכלכין בדם, ואינה יודעת אם בא דם זה לסדיניה מגופה או ממקום אחר — אין חוששין (מחמירים מן הספק) לה (עליה) לטמאה אף לא מכאן ולהבא.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' חנינא דין זה של טומאת הכתם כלל בנשים שהן מסולקות דמים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כל הנשים שראו כתם — כתמן טמא. ואף הנשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן — כתמן טמא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן הנשים שאמרו בהן חכמים דיין שעתן — אין להן דין כתם המטמא. ויש לדייק: מאי לאו [האם אין] הכוונה שאין להן דין טומאת כתם כלל, ואף לא מכאן ולהבא! ומשיבים: לא, כוונת ר' חנינא בן אנטיגנוס שאין להן דין כתם לטמא למפרע, אבל יש להן דין טומאת כתם לטמא מכאן ולהבא.

ושואלים: אם כן, מכלל זה נסיק שתנא קמא [הראשון, החולק על ר' חנינא בן אנטיגנוס] ואמר שהנשים שאמרו דיין שעתן כתמן מטמא, סבר [סבור] שאפילו למפרע הוא מטמא, והרי אף אם הנשים הללו רואות דם מגופן אין הן טמאות למפרע! ומשיבים: אין [כן], כך היא שיטתו של תנא זה, וכשיטת ר' מאיר היא, שמחמיר גבי [אצל] דין הכתמים. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כל הנשים — כתמן טמא למפרע. ואף אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם, שדיין שעתן לטמא, ואין הן מטמאות למפרע — כתמן טמא למפרע, אלו דברי ר' מאיר.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: אותן נשים שאמרו בהן חכמים שאם ראו דם שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע — אף דין כתמן כדין ראייתן, שאינו מטמא אלא מכאן ולהבא. ובדין כתם התינוקת, יש להבחין: תינוקת שהגיע זמנה לראות דם, ומצאה כתם על בגדה — יש לה דין טומאת כתם, וזו שלא הגיע עדיין זמנה לראות — אין לה דין טומאת כתם. ואימתי הוא זמן זה המכונה "הגיע זמנה לראות"? — משהגיעו ימי הנעורים, שהביאה שתי שערות, או שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים — הרי זו כבדיקה גמורה ("פקידה"), ואם לא מצאה דם בבדיקה זו, הריהי ממעטת את תקופת הזמן של מעת לעת ושל מפקידה לפקידה, ואין הטהרות שנגעה בהן קודם בדיקה זו טמאים. ובענין זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה זו שבדיקת עד של תשמיש ממעטת הריהי דווקא בבדיקת עד שלאחר התשמיש, ואולם בדיקת עד שלפני תשמיש — אינו ממעט כפקידה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב קטינא: מתוך שהאשה מהומה (נרגשת ונחפזת) לקראת ביתה (התשמיש הקרב), אין היא בודקת כראוי. ושואלים: ואף כי [כאשר] היא מהומה לביתה מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? והרי בסופו של דבר בדקה עצמה, ואם יש דם תראה אותו על העד! ומשיבים: מתוך שמהומה לביתה — אינה מכנסת את העד פנימה לחורין ולסדקין, כפי שיש לעשות לבדיקת טהרות, ויש לחשוש שמא היה שם דם, ולא הגיע אליו העד.

ושואלים על דברי שמואל: תנן [שנינו במשנתנו]: המשמשת בעדים — הרי זו כפקידה. מאי לאו [האם לא] לשון רבים "בעדים" שאחז בה התנא מתייחסת לשני עדים, חד [אחד] שלפני תשמיש, וחד [ואחד] שלאחר תשמיש, הרי שבדיקת עד לפני תשמיש, אף היא כפקידה, וממעטת כמותה, ושלא כדברי שמואל! ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה, שני ה"עדים" שבמשנתנו] הכוונה לבדיקה שלאחר תשמיש, ושניים אלה הם: אחד לו — לבעל, המקנח בעד את בשרו לאחר התשמיש, ובודק אם נמצא בו דם. ואחד לה — לאשה הבודקת עצמה. וכדתנן [כמו ששנינו במשנה בתחילת הפרק הבא]: דרך בנות ישראל שהן משמשות עם בעליהן בשני עדים, אחד לו ואחד לה.

ומקשים על תשובה זו: האי מאי [זה מה הוא], מה טענה היא זו?! שהרי אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שכוונת המשנה בלשון "משמשת בעדים" היא לחד [אחד] שלפני תשמיש וחד [ואחד] שלאחר תשמיש — איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שהרי סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שמתוך שמהומה לביתה ולא בדקה שפיר [יפה], אין בעד שלפני התשמיש כדי להוכיח, ולכן קא משמע לן [משמיעה לנו] המשנה שאף בדיקה שלפני התשמיש הרי זו כפקידה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאידי ואידי [זה וזה], שני עדים אלו הם לבדיקה לאחר תשמיש — פשיטא [פשוט] הדבר שבדיקה שלאחר התשמיש הריהי בדיקה לכל דבר, וממעטת מעת לעת ומפקידה לפקידה!

ומשיבים: חידוש יש בדבר, שכן מהו דתימא [שתאמר] שיש לחשוש שמא תראה טפת דם קטנה כגרגיר זרע החרדל, ותחפנה (תכסנה) שכבת זרע ולא ייראה הדם מחמת כן, ולא תהא הבדיקה שלאחר תשמיש נחשבת, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא שאין חוששים לזה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאכן לשון "עדים" באה ללמדנו ששתי בדיקות אצרכוה רבנן [הצריכוה חכמים], חד [אחת] לפני תשמיש, וחד [ואחת] לאחר תשמיש, ולכך כיוונה המשנה בדבריה כשאמרה "משמשת בעדים" — שכך ראוי לעשות, ואולם כי קתני [כאשר שנה] במשנה בהמשך הדברים "הרי זו כפקידה" — הכוונה רק לבדיקה שלאחר תשמיש, וזו שלפניו אינה כפקידה, וכדברי שמואל. ושואלים: ואיך למד אתה ממשמעות דברי המשנה שצריכה האשה לבדוק עצמה לפני ולאחרי התשמיש, והא [והרי] "המשמשת" קתני [שנינו] במשנה, ומשמע לשון זו שכך עשתה, ולא שמחוייבת היא בכך! ומציעים: תני [שנה]: "ומשמשת בעדים", שכך היא צריכה לעשות.

ג שנינו במשנתנו כי המשמשת בעדים ומצאה טהורה הריהי ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. ושואלים: השתא [עכשיו] לאחר שכבר שנינו כי מעת לעת היא ממעטת,