כל שכן דהוו להו [שהינם] בבחינת נולד דאסירי [שאסורים] בטלטול כלל, שכן דבר שנוצר מתחילתו ביום טוב ובשבת — אסור להשתמש בו, שהוא כמוקצה גמור,

אלא כך יש לומר: מים בעבים מינד ניידי [נודדים הם] וכיון שכך אינם קונים שביתה שם. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך לתירוץ זה], אוקיינוס נמי [גם כן] לא ליקשו [יקשה] לך, מיא [המים] באוקיינוס נמי מינד ניידי [גם כן נעים ונדים], ותניא [ושנינו בברייתא]: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — הרי הן כרגלי כל אדם לפי שלא קנו שביתה במקום מסויים אחד וכן דין מי העבים והימים.

א אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' יוחנן בן נורי. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' יעקב בר אידי: האם בפירוש שמיע לך [שמעת] הלכה זו או מכללא שמיע לך [מכלל הדברים שמעת, הסקת אותה]? אמר ליה [לו]: בפירוש שמיע לי [שמעתי].

ושואלים: מאי כללא [מהו כלל זה] שחשב ר' זירא שהוא מקור הלכה זו? — שאמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כדברי המיקל בעירוב.

ואולם כיון שנאמרה אף מימרה זו בפירוש, שואלים: ותרתי [ובאמת שתיהן] למה לי, שאם אמר כבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב, לשם מה היה לו לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי?!

אמר ר' זירא: צריכי [צריכים שניהם להיאמר], דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק הלכה כר' יוחנן בן נורי, הוה אמינא [הייתי אומר] שהלכה כמותו בין לקולא [להקל] באדם ישן שקנה שביתה ויכול להלך אלפיים אמה ובין לחומרא [להחמיר] בכלי הפקר שקונים שביתה במקומם ואין להם אלא אלפיים אמה ממקומם, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] כי הלכה כדברי המיקל בעירוב, שיש לפסוק כר' יוחנן בן נורי רק כשיש צד הקלה בדבר.

וכן שואלים: ולימא [ושיאמר] רק "הלכה כדברי המיקל בעירוב". ואם כן, הלכה כדברי ר' יוחנן בן נורי למה לי?

ומשיבים: איצטריך [נצרך] כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הני מילי [דברים אלה] שהלכה כמיקל בעירובין נאמרו כאשר המחלוקת היא של יחיד במקום יחיד, ורבים במקום רבים, אבל יחיד במקום רבים — אימא [אמור] שלא יפסקו כמותו. על כן הוצרך לומר שהלכה כר' יוחנן בן נורי, אף כנגד חכמים.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מכדי [הרי] עירובין דרבנן [מדברי חכמים הם], מה לי להבדיל בין מחלוקת יחיד במקום יחיד, ומה לי יחיד במקום רבים!

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ובדרבנן לא שני לן [וכי בדברי סופרים אינו שונה לנו] בין יחיד במקום יחיד ליחיד במקום רבים!

והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' אלעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלש עונות, כלומר: שהגיעו ימי וסתה שלש פעמים ולא מצאה דם, הרי זו בחזקת שאינה רואה דם וסת. ואם ראתה דם אחר כך — דייה שעתה, דייה להיות טמאה כנדה משעה זו שבדקה ומצאה שהיא נדה ואין חוששים שמא יצא הדם קודם לכן ויש לטמאה יום שלם מקודם לכך. וחכמים אומרים בענין זה שכך הלכה רק באשה זקנה או יולדת שבדרך הטבע מפסיקה לראות דם, אבל באשה צעירה רגילה אין אומרים אף אחר שלש עונות "דייה שעתה".

ותניא [ושנינו בברייתא]: מעשה ועשה רבי ופסק הלכה כר' אלעזר. לאחר שנזכר שבדבר זה חלוקין חבריו על ר' אלעזר ושלכאורה לא עשה כראוי, אמר: בכל זאת כדי (ראוי) הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.

ומעירים: מאי [מה פירוש] "לאחר שנזכר"? אילימא [אם לומר] לאחר שנזכר שאין הלכה כר' אלעזר אלא כרבנן [כחכמים], אם כן בשעת הדחק היכי עביד כוותיה [איך עשה כמותו], והלא נפסקה הלכה שלא כדבריו!

אלא דלא איתמר הלכתא [שלא נאמרה הלכה] פסוקה בדבר לא כר' אלעזר ולא כרבנן. ו"לאחר שנזכר" דלאו [שלא] יחיד פליג עליה [חלק עליו על ר' אלעזר] אלא רבים פליגי עליה [חולקים עליו] אמר: בכל זאת כדי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. משמע שאף שנחלקו בגזירת חכמים (אם לטמא אשה למפרע), מכל מקום מלכתחילה בכל מחלוקת בין יחיד ורבים הלכה כרבים.

אמר רב משרשיא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק לרבא: ובדרבנן לא שני [ובדברי חכמים אינו שונה] בין יחיד במקום יחיד, בין יחיד במקום רבים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שמועה קרובה ששמע אדם שמת אחד מקרוביו — נוהגת, וצריך הוא להתאבל בכל דיני האבל שבעה ימי אבל חמור, ושלשים ימי אבל קל יותר. שמועה רחוקה — אינה נוהגת באבילות אלא יום אחד בלבד.

ואמרו: ואי זו היא קרובה ואי זו היא רחוקה? בתוך שלשים יום מיום הפטירה — קרובה, לאחר שלשים — רחוקה, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים.

ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל בהלכה, ורבים מחמירין, ודאי הלכה כדברי המחמירין המרובים, חוץ מזו, שאף על פי שר' עקיבא מיקל וחכמים מחמירין — הלכה כדברי ר' עקיבא. ור' יוחנן

סבר לה [לאותה הנהגה] כשמואל, שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל, שכל מחלוקת בדיני אבילות ראוי לנטות בה להקלה.

ומכאן נדייק: באבילות הוא דאקילו [שהקילו] בה רבנן [חכמים] אבל בעלמא [בכלל בשאר הלכות] — אפילו בדרבנן שני [בדברי סופרים שונה] בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים. ואם כן יפה עשה ר' יהושע בן לוי שפסק הלכה במפורש כר' יוחנן בן נורי שהוא יחיד במקום רבים אף בעירוב שאינו אלא מדברי סופרים.