ושואלים על תשובתו של רבא לרב אשי, והא קתני [והרי שנה] עולא בהסבר שיטתו: אם את האחרים, שיירי המנחה, מביא הקומץ במחשבת חוץ לזמנו לידי פיגול, הוא עצמו, הקומץ, לא כל שכן שנעשה פיגול במחשבה זו. ואם כן הוא הדין לכאורה בקדשים קלים שנשחטו במחשבת פיגול שתהא בהם מעילה!

ומשיבים: הא נמי איסורא דמייתי [זה גם כן אין הכוונה לפיגול ממש, אלא לאיסור שמביא] לידי פיגול.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והרי יש מחלוקת חכמים במשנה (במסכת זבחים כט,ב), שלדעת ר' יהודה אם הקדים מחשבת זמן (אכילה שלא בזמנו הראוי של הקרבן, שמחשבה זו מפגלת את הקרבן ומחייבת את האוכלו כרת) למחשבת מקום (אכילה שלא במקומו הראוי, שמחשבה זו אינה מפגלת אלא פוסלת את הקרבן ואין באכילתו כרת) — הרי זה פיגול. ואולם אם הקדים מחשבת מקום למחשבת זמן — אין זה פיגול, אלא פסול בלבד. ואילו לדעת חכמים בשני אופנים אלו — הרי זה פסול בלבד. ובהסבר הדברים האמר [הרי אמר] אילפא: מחלוקת זו אמורה בשתי עבודות שונות, ו

כגון שאמר בשחיטה: "הריני שוחט סימן ראשון של הבהמה, (קנה או ושט), על מנת לאכול את בשר הקרבן חוץ לזמנו, ובשחיטת הסימן השני אמר ששוחטו על מנת לאכול את בשר הקרבן חוץ למקומו, אבל אם חשב שתי מחשבות אלו בעבודה אחת, כגון בשחיטת אותו סימן — דכולי עלמא [לדעת הכל] עירובי מחשבות הואי [הינם], ואף לדעת ר' יהודה אין כאן עבודה במחשבת פיגול, הרי שבשחיטה מתפגל הקרבן. ושלא כדברי רב גידל!

השיב רב אשי לרבינא: הכי נמי [אכן כך גם כן], כדברים הללו אומר גם רב גידל, שאכן אין בשחיטה כשלעצמה כדי להחשיב את הדבר לפיגול, ולכי זריק תיגלי מילתא [וכאשר יזרוק את הדם אחר כך יתגלה הדבר] שהפיגול חל משעת שחיטת סימן ראשון. אי [אם] בעבודה אחת עירב שתי מחשבות אלה — לדעת הכל אין זה פיגול ואי [אם] בשתי עבודות היו שתי המחשבות, מחלוקת חכמים היא אם פיגול או פסול הוא.

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך], גבי [אצל] תודה ששנינו שאם שחטה במחשבת חוץ לזמנה קדש הלחם, נמי [גם כן] אין מחשבת חוץ לזמנו מפגלת עד דזריק [שיזרוק] את הדם, ומשיזרוק הריהו פיגול גמור, וקשה לרב גידל איך קדש הלחם, והרי לדעתו שחיטת פיגול אינה מביאה לידי מעילה!

ומסבירים: מאי [מה] פירוש "קדש הלחם" — לא לענין מעילה אלא ליפסל, דבעי [שצריך] שריפה אחר כך.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר כי אפשר לסייע לדבריו], של רב גידל ממה ששנינו: הפיגול לעולם מועלין בו. לאו אף על גב דאיזריק [האם לא הכוונה היא: אף על פי שכבר נזרק] הדם אחר שנשחט במחשבת חוץ לזמנו, בכל זאת מועלים בו, ולא יצא מידי מעילה על ידי הזריקה, והרי זה איפוא מסייע ליה [לו] לרב גידל הסובר כך!

ודוחים: לא, אין להביא מכאן ראיה, שאפשר לומר כי מדובר בברייתא זו כשעדיין לא זרק את הדם, ומשום כך יש בו דין מעילה. ואפשר לומר שאם נזרק הדם, יצא בכך מכלל דין מעילה. ומקשים על דחייה זו: אי [אם] מדובר בברייתא, כשעדיין לא זרק את הדם, מאי למימרא [מה בא לומר בזה]? והלא וודאי לא יצא מידי מעילה, ובכלל "קדשי ה' " הוא!

אלא דוחים בצורה אחרת: לעולם מדובר בברייתא באופן דזריק [שנזרק] הדם, ואולם אין להביא ממנה ראיה לדעת רב גידל, שכן כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] הרי היא בקרבן עולה, שנוהג בו דין מעילה אף לאחר זריקה (שהרי אין הזריקה מתירה את בשרו לאכילת הכהנים). ומקשים אף על דחייה זו: אי [אם] מדובר בה בקרבן עולה, אין בה כל חידוש, שהרי פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שיש בה דין מעילה אף לאחר זריקה, שכן לגבוה היא כולה, שכולה עולה למזבח, ואין חלק ממנה נאכל.