אמינא [לומר] כי אין דין זה נוהג אלא בקרבן חטאת, וטעם הדבר — הואיל ולכפרה קא אתיא [הוא בא], משום כך בדלים אנשים ממנה כל עוד היא בחיים ועומדת לכפרה, ואולם משמתה ושוב אינה עומדת לכפרה — שוב לא בדילין מינה [לא בדלים ממנה], ולכן גזרו חכמים שיהיה בה דין מעילה, שלא יבואו ליהנות ממנה. אבל בשאר קדשים, כגון אשם ושלמי ציבור, הואיל ולאו [ולא] לכפרה קאתי [הם באים] ומלכתחילה בדלים מהם בלא קשר לכפרה — בדילי מנהון [בדלים מהם] אנשים, אף כשהם מתים, ולכן לית בהו [אין מקום לגזור בהם] דין מעילה מדברי חכמים, משום כך עולא בשמו של ר' יוחנן קא משמע לן [משמיע לנו] שאף בשאר הקדשים שמתו נוהג דין מעילה מדברי חכמים.

ושואלים מצד אחר: וחטאת שמתה מי אית [האם יש] בה דין מעילה? והתנן [והרי שנינו בברייתא]: חטאות המתות (אותן חמש חטאות שאינן ראויות להיקרב על המזבח, ואסורות בהנאה, שגורמים להן שימותו. וראה עיונים), וכן המעות האסורות בהנאה, שדינן שהולכות לים המלח לאיבוד (ראה עיונים) שמלכתחילה לא נהנין מהן, ואולם אם נהנו מהן — לא מועלין בהן, שמאחר שנועדו לאיבוד אינן נחשבות כהקדש לענין המעילה. הרי שאין דין מעילה בחטאות העומדות למיתה, וקשה על דברי עולא בשם ר' יוחנן שיש דין מעילה מדברי חכמים בחטאות שמתו!

אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: יש להבחין בין אלו חמש החטאות המתות (העומדות למיתה) לשאר חטאות שמתו, שכן חמש חטאות המתות — כבר בחייהן בדילין מנהון [בדלים מהם] האנשים, מאחר שמלכתחילה אינן עומדות להקרבה, ואין בהן כפרה הריהם נזהרים מלמעול בהן. ולכן לא גזרו בהם חכמים דין מעילה משמתו. ולאפוקי היכא [להוציא מכלל זה היכן, במקרה] של קרבנות החטאת שמחיים, דלא בדילין מיניה [שאין בדלים מהם] האנשים, שהרי לכפרתם הן עומדות, ומשום כך גזרו בהם חכמים דין מעילה גם לאחר שמתו.

א ושבים למחלוקת בדין הקרבנות השנויים במשנתנו שנפסלו בשינוי מקום שחיטתם, אם עלו על המזבח, האם מוקרבים הם או שמורדים ממנו בלא הקרבה, שלדעת רבה אף שעלו — ירדו, ולדעת רב יוסף כיון שעלו — לא ירדו. ודנים עוד: איתיביה [הקשה לו] רב יוסף לרבה חדא מגו חדא, וחדא מגו חדא [אחת מתוך אחת, ואחת מתוך אחת], כלומר, שהיה רב יוסף צריך לדקדק בכמה משניות שבמסכת זבחים זו מתוך זו עד שהגיע לקושיה.

שנינו במשנה: וכולן (כל המקרים שנמנו לפני כן בקרבנות העוף (החטאת והעולה) שנעשה בהם שינוי מדרך עבודתם הראויה, אף שהם פסולים ואסורים בהקרבה ובאכילה, מכל מקום אין הם מטמאים בגדים של האוכל מהם, כשאר נבלת עוף טהור כשכזית ממנה נתון בבית הבליעה שלו, שכן מליקתם הוציאה אותם מכלל נבילה. ומכל מקום, כיון שלא הותרו לכהנים — הנהנים מהם מועלין בהן.

חוץ מחטאת העוף שעשה אותה למטה, במחצית התחתונה של המזבח, שהוא מקומה הראוי, וכמעשה חטאת העוף (במליקה ובהזאה) לשם חטאת, שכיון שנעשתה כראוי, והרי היא מותרת מעתה באכילה לכהנים, שוב אין בה דין מעילה.

וקתני עילויה [ושנינו עליה], לאחר משנה זו משנה אחרת: כל קרבן שהיה פסולו (שנפסל) בקדש, תוך כדי עבודה במקדש, אלא שנפסל משום סיבה אחרת, וכגון שנמלק בלילה — אינו מטמא בגדים בהיות כזית ממנו נתון בבית הבליעה, שכן הועילה המליקה שלא ייחשב עוף זה כנבלת עוף טהור. וכל שלא היה פסולו בקדש, שפסולו היה קודם שבא לעזרה, וכגון מחוסר אבר, שאין ראוי להקרבה — הרי זה מטמא את הבגדים של האוכל בהיות כזית ממנו נתון בבית הבליעה שלו, כשאר נבלת עוף טהור.

וקתני [ושנה] במשנה נוספת במסכת זבחים כלל זה: כל קרבן שהיה פסולו בקדש — הקודש מקבלו, לאמור, שאם עלו על המזבח, אף שפסולים להקרבה — לא ירדו, אלא יוקרבו. והעולה משלוש משניות אלה: מן המשנה הראשונה למדים ששינוי מקום (כגון זו של החטאת) אינו מביא את הקרבן הנפסל לטמא בגדים. ומן המשנה שאחריה למדים שאותם קרבנות פסולים שאין מטמאים בגדים מוגדרים כמי ש"היה פסולם בקודש". ומן המשנה השלישית למדים שכל המוגדר כמי ש"היה פסולו בקודש" — אם עלו לא ירדו. הרי איפוא שקרבן שנפסל בשל שינוי מקום שחיטתו, דינו שאם עלה לא ירד, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רבה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ב ומעירים: והא דפליגי [ומחלוקת זו שחלוקים] בה רבה ורב יוסף בדין הקרבנות שנפסלו בשל שינוי מקום שחיטתם ועלו למזבח פשיטא ליה [פשוט לו] לר' אלעזר מה דינם. שכן אמר ר' אלעזר: עולת במת יחיד, שהקדיש עולה כדי להקריבה בבמת יחיד (שלא במקדש או במשכן), ונמלך והכניסה לפנים אל בין המחיצות —