לכבשתו כלומר, במקום כבשתו, שאף שהיה עשיר רצה להביא קרבן עני, ואינו רשאי לעשות כן, ולבסוף העני. למרות שעכשיו ראוי לו קרבן זה, מכל מקום הואיל ונדחה בשעתו, שלא היה ראוי להביא אותו — ידחה לעולם.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שמע מינה תלת [למד ממנה מהלכה זו שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים נדחים לגמרי מהקרבה, למרות שאין פסול בגופם, וכגון קן זה. ולמד מכאן שמה שנתקדש בקדושת דמים גם כן נדחה, שהרי כשהיה עשיר והפריש קן זה — לא היה ראוי להקרבה, ולא נתקדש אלא לדמיו, ומכל מקום נדחה.

ועוד למד מכאן שדבר שהוא דחוי מעיקרא [מתחילתו] הוי [הריהו] דחוי, כגון קן זה שמתחילתו לא היה ראוי להקרבה, ולא רק מה שהיה ראוי מתחילתו ואחר כך נדחה.

מתיב [מקשה] על כך רב עוקבא בר חמא ממה ששנינו: המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח, ואין קרבן פסח אלא מן הזכרים — תרעה בהמה זו עד שתסתאב (שיפול בה מום), ותמכר ויביא בדמיה קרבן פסח. וכן אם ילדה בהמה זו זכר — ירעה הזכר עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח.

ר' שמעון אומר: במקרה זה אינו צריך למוכרו, אלא הוא עצמו, הוולד, יקרב פסח. שמע מינה [למד מכאן] מדברי ר' שמעון, שבעלי חיים אינם נדחים, שהרי הנקבה שהפריש לא היתה ראויה לפסח, וולדה הבא מכוחה קרב!

אמרי דבי [אמרו בבית מדרשו] של ר' אושעיא: כי אמרינן [כאשר אמרנו] שבעלי חיים נדחים הרי זה לרבנן [לדעת חכמים], הסבורים כי ולד זה אינו קרב, ואילו ר' שמעון סבירא ליה [סבור] שבעלי חיים אינן נדחין, וכן הוא סבור שהגרלה של שני שעירי יום הכיפורים

אינה מעכבת. דתניא [ששנויה ברייתא]: הביאו שני שעירים והגריל עליהם הכהן הגדול, ואמר על אחד "לה'" ועל אחד "לעזאזל", ומת אחד מהן, כגון השעיר לעזאזל — מביא במקומו חבירו, שעיר אחר, שלא בהגרלה, והשעיר לה' יקרב, אלו דברי ר' שמעון.

אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שבעלי חיים אינן נידחין, שהשעיר לה', למרות שנדחה מהקרבה עד שהביא שעיר אחר — כשר להקרבה, והגרלה אינה מעכבת, שהרי בשעיר החדש לעזאזל לא היתה הגרלה, ונקבע רק בהקצאתו לצורך זה.

א אמר רב חסדא: אין הקינין, זוג ציפורים שמביאים לקרבנות העוף, אחד חטאת ואחד עולה, מתפרשות נקבעות איזו לחטאת ואיזו לעולה, אלא אי [או] בלקיחת בעלים כאשר הבעלים קונים אותן ומפרשים מה לחטאת ומה לעולה, אי [או] אם לא פירשו הבעלים — בעשיית כהן, כאשר הוא מקריב אותן.

אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא [מה טעמו] של רב חסדא? דכתיב [שנאמר] בקרבן יולדת: "ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח), ובקרבן מצורע נאמר: "ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה" (שם טו, ל), לומר כי החטאת והעולה נקבעות אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא לגבי שעירי יום הכיפורים: נאמר "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (שם טז, ט) — הגורל עושהו חטאת, עצם עליית הגורל לשמו מתוך הקלפי — ואין קריאת השם עושהו חטאת, ואין כהן בעשייתו (שמניח עליו את הגורל לה') עושה חטאת.

והוצרך הכתוב להדגיש דבר זה, שיכול היית לומר: והלא דין קל וחומר הוא, ומה במקום שלא קידש הגורל בשאר קרבנות, שאין מקדישים אותם על ידי גורל — קידש השם, כאשר אדם אומר "הרי זה חטאת", מקום שיקדש הגורל בשעיר של יום הכיפורים — אינו דין שיקדש השם?

תלמוד לומר: "אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת", לומר: הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת.

והרי קתני [הוא שונה] בברייתא זו קידוש על ידי קריאת שם דומיא [בדומה] לגורל, ומשם נלמד: מה גורל לאו [אינו] בזמן לקיחה ולאו [ולא] בזמן עשייה, אף השם שקובעים עליו נמי [גם כן] אינו נקבע לאו [לא] בשעת לקיחה ולאו [ולא] בשעת עשייה של הכהן, אלא אפילו באמצע, שלא כדברי רב חסדא!

אמר רב, הכי קאמר [כך הוא אומר] התנא: ומה במקום שלא קידש הגורל, והוא בלקיחת בעלים ובעשיית הכהן — קידש השם, אי [או] בלקיחת בעלים אי [או] בעשיית כהן, כאן בשעיר יום הכיפורים שיקדש הגורל שלא בלקיחה ושלא בעשייה — אינו דין שיקדש השם אי [או] בלקיחה אי [או] בעשייה?

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", לומר שהגורל עושהו חטאת, ואין קריאת השם עושהו חטאת.

ועוד מיתיבי [מקשים] לרב חסדא ממה ששנינו: מטמא מקדש עני שנכנס טמא למקדש בשוגג, ודינו בקרבן עולה ויורד, שהפריש מעות לקינו (לקרבן מן העוף), שיש בו שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה, והעשיר, והוא צריך להוסיף מעות ולהביא כבשה או שעירה לחטאת.

אם אמר "מעות אלו לחטאתי ומעות אלו לעולתי", וטעה, שהרי אין בקרבנו עולה — מוסיף מעות ומביא את חובתו מדמי חטאתו (מן המעות שאמר עליהן "אלו לחטאת"), ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו, שאינו יכול לשנות את מעות העולה לחטאת.

והא הכא [והרי כאן] בשעה שאמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" דליכא [שאין זה] לא שעת לקיחה, שהרי כבר הפריש את המעות, ולא שעת עשייה על ידי הכהן, וקתני [והוא שונה]: מביא חובתו מדמי חטאתו, ולא מדמי עולתו, ומכאן שנקבעו המעות לכך בשעה שאמר כן!

אמר רב ששת: ותסברא מתניתא מתקנתא [וכי סבור אתה שברייתא זו מתוקנת] היא, במה דקתני [שהוא שונה] בה: והעשיר ואחר כך אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי"? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא כלל, ואיך היה יכול לקבוע מה חטאת ומה עולה בקרבן שאינו יכול להקריבו!

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? שמדובר שכבר אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" משעת ענייתו, בשעה שהיה עני, ולא לאחר שהעשיר, הכי נמי [כך גם כן] אפשר לומר שכבר אמר כן משעת הפרשתו, כשהפריש את המעות, ואין מכאן קושיה לרב חסדא.

ושואלים: ולדעת ר' חגא שאמר בשם ר' אושעיא שאמר: עשיר שהביא קרבן עני יצא, וברייתא זו מתוקנת היא כפשוטה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע אינו יכול לשנות את דמי העולה? הרי אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" שלא בשעת לקיחה! ומשיבים, לשיטתו תני [שנה] כך: ואחר כך, לאחר שהעשיר לקח ואמר באותה שעה "אלו לחטאתי ואלו לעולתי".

ולגופה של מחלוקת ר' אלעזר ור' חגא בשם ר' אושעיא, האם עשיר שהביא קרבן עני יצא, מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בענין מצורע, שגם בו יש דין עשירות ועניות: מצורע עני שהביא קרבן עשיר — יצא בו ידי חובה, מצורע עשיר שהביא קרבן עני — לא יצא, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' חגא אמר ר' אושעיא!

ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך ר' חגא: שאני [שונה] הדין לגבי [אצל] מצורע עשיר, דמיעט רחמנא [שמיעט הכתוב] "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב), לומר — כך ולא באופן אחר, ואם היה עשיר אינו יוצא בקרבן עני.

ומקשים: אי הכי [אם כך], משום גזירת הכתוב, אפילו מצורע עני נמי [גם כן] שהביא קרבן עשיר — לא יצא! ודוחים: לאיי [אינו כן], הא אהדריה קרא [הרי החזירו הכתוב] ואמר "תורת המצורע", שהיא לשון ריבוי. ומעירים, והתניא [וכן שנויה בברייתא]: מה שנאמר "תורת המצורע" — בא לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא? תלמוד לומר: "זאת".

ושואלים: ולילף מיניה [ושנלמד מכאן] הלכה כללית לשאר חייבי קרבן עולה ויורד, שכל עשיר שהביא קרבן עני לא יצא! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] לגבי מצורע: "ואם דל הוא ואין ידו משגת" (שם כא), והמלה "הוא" באה להדגיש: מצורע הוא דינו כן, שעשיר שהביא קרבן עני הוא שלא יצא, אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני — יצא בכל זאת.

ב משנה בענין ששנינו במשנה הקודמת, שמביאים מהקדש כשבה שעירה ולהיפך, מביאים מה שר' שמעון אומר: כבשים קודמין את העזים בכל מקום, שבכל מקום בתורה נאמרו כבשים לפני עיזים, וכגון "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (שמות יב, ה), יכול מפני שהן מובחרים מהם, שאם יש אפשרות מוטב להביא כבש? תלמוד לומר בענין קרבן החטאת: "והביא קרבנו שעיר עזים", (ויקרא ד, כח), ואחר כך: "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת" (שם לב) — מלמד ששניהם שקולין.

וכן תורין קודמין לבני יונה בכל מקום בתורה (ראה ויקרא ה, ז ועוד), יכול מפני שהן מובחרים מהן? תלמוד לומר בקרבן היולדת: "(תור ובני) [ובן] יונה או תור לחטאת" (שם יב, ו), בן יונה ואחר כך תור — מלמד ששניהם שקולין.

וכן האב קודם לאם בכל מקום בתורה, וכגון "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יא), יכול מפני שכיבוד האב קודם ועדיף על כיבוד האם? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), תחילה האם ואחר כך האב — מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים: מכל מקום כבוד האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא (הבן) וגם אמו חייבין בכבוד אביו.

וכן הדין בתלמוד תורה, אם זכה הבן לפני הרב, שרוב חכמתו ממנו — הרב קודם את האב בכל מקום, והטעם: מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו, שכל אדם חייב בכבודם של חכמים.

ג גמרא אגב ענין זה של כבשים ועיזים מביאים מעשה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבע צווחות צווחה העזרה צווחה אחת: הוציאו מיכן את בני עלי הכהן, חפני ופנחס שטימאו את ההיכל את המשכן שבשילה במעשיהם (ראה שמואל א ב, יג—כב).

צווחה שניה: פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים, שראוי הוא לכך. אמרו על בן נדבאי, שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות