אמר ר' ינאי: גבול שמעתי בה ממתי נאסרת ושכחתי מתי, ונסבין חברייא למימר [ומציעים החברים לומר] שירידתה לנחל איתן היא אוסרתה.

אמר רב המנונא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] שמחיים היא נאסרת? דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט פרת חטאת כלומר, פרה אדומה, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, ביום ששחט את אמם — ר' שמעון פוטר על שחיטתם מאיסור שחיטת אותו ואת בנו, וחכמים מחייבין.

בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שעגלה ערופה מחיים נאסרת, בהא פליגי [בזה חלוקים] ר' שמעון ורבנן [וחכמים], שר' שמעון שפוטר סבר [סבור]: שחיטה שאינה ראויה שאינה מכשירה את הבהמה לאכילה — לא שמה [אינה קרויה] שחיטה, וכיוון ששחיטת העגלה אינה מכשירתה לאכילה, מפני שהיא כבר אסורה בהנאה, לכן פטור על כך משום אותו ואת בנו.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולכן חייב על כך. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שרק לאחר עריפה היא נאסרת, אמאי פטר [מדוע פוטר] ר' שמעון? הלוא שחיטה ראויה היא!

וכי תימא [ואם תאמר] כי טעם הדבר הוא שסבר [סבור] ר' שמעון שעגלה ערופה גם בשחיטה כשרה, ולאו דווקא בעריפה, ומפני כן שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי בכך נאסרת העגלה בהנאה, והתנן [והרי שנינו במשנה]: מה שכשר בפרה אדומה פסול בעגלה ערופה, ומה שפסול בפרה כשר בעגלה ערופה. כיצד? פרה — דינה בשחיטה דווקא, ובזה היא כשרה, אבל בעריפה היא פסולה, ואילו עגלה — דווקא בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה!

אישתיק [שתק] רבא, שאמר שלאחר עריפה היא נאסרת, שלא מצא תשובה לדבר. לבתר דנפק [אחרי שיצא], אמר: מאי טעמא לא אמינא ליה [מה טעם לא אמרתי לו] לרב המנונא, שר' שמעון סבר [סבור] כי עגלה בשחיטה כשירה, והוא חולק על מה ששנינו שהכשר בפרה פסול בעגלה!

ומעירים: ורב המנונא אמר לך [היה אומר לך] כנגד זה: לא נשתמיט תנא דנשמעינן [לא נשמט תנא שישמיע לנו] שעגלה בשחיטה כשרה, אין מי ששונה דעה כזו, דתימא [שתאמר] ששיטת ר' שמעון היא.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את שיטתי, שעגלה ערופה נאסרת רק לאחר עריפה? מדתנן [ממה ששנינו] במשנתנו: עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע מי הרוצח — תצא ותרעה בעדר ככל בהמה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שנאסרת מחיים, אמאי [מדוע] תצא ותרעה בעדר? הא איתסרא לה [הרי כבר נאסרה לה] מחיים!

ודוחים, תני [שנה במשנה]: עד שלא נראית לעריפה, כלומר, אם קודם שהורידוה לנחל נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, אבל לאחר מכן — אסורה בהנאה. מוסיף עוד רבא להוכיח, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אם משנערפה נודע ההורג — תקבר במקומה, משמע שרק משנערפה נאסרה! ודוחים: תני [שנה]: משנראית לעריפה תיקבר.

מקשה על כך רבא: אם כן, שמכאן אתה מוכיח, אימא סיפא [אמור את סופה], את הנימוק להלכה זו: מדוע תיקבר? מפני שעל הספק באה מתחלה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואי [ואם] כבר מחיים מדובר, הרי עדיין לא כיפרה ספיקתה! אלא מוכח ממשנתנו כי רק לאחר עריפה היא נאסרת.

ומעירים: אף שכך מוכח ממשנתנו, תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [ששנויה ברייתא] כשיטת רב המנונא: נאמר מכשיר בפנים (במקדש), כלומר, אשם מצורע, שמכשיר ומטהר את המצורע לאכול קדשים, ונאמר מכפר בפנים, שאר חטאות ואשמות. וכן נאמר מכשיר בחוץ, שתי הציפורים שמטהרים על ידן את המצורע, ונאמר מכפר בחוץ, עגלה ערופה, שמכפרת מחוץ למקדש.

מה מכשיר ומכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר, שדינו של אשם מצורע כדין שאר קרבנות — אף מכשיר [ומכפר] האמור בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר, שכשם שעגלה ערופה נאסרת מחיים — כך ציפורי מצורע נאסרות מחיים. הרי שלדעת תנא זה עגלה ערופה אסורה מחיים.

א משנה ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה, גם אם אין לו ספק ידוע של עבירה. הוא היה נקרא אשם חסידים, שחסידים ויראי חטא היו מביאים אשם זה בכל עת, שמא חטאו. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד שלא היה מביא.

אמר בבא בן בוטא בלשון שבועה: המעון (המקדש) הזה! אילו היו מניחין לי הייתי מביא גם ביום זה, אלא אומרים לי: המתין עד שתכנס לספק, שהרי ביום הכפורים התכפרו כל עוונותיו, ואין על מה להביא מיד קרבן למחרת. וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא על ספק בדבר שעל זדונו חייב כרת ועל שגגתו מביא חטאת.

חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים — חייבין להביא קרבנם לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים — פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכפורים אפילו עם חשיכה כלומר, סמוך לסוף היום — הרי זה פטור מלהביא אשם תלוי, לפי שכל היום מכפר.

האשה שיש עליה חובה להביא חטאת העוף מספק, כגון שספק אם נתחייבה בקרבן יולדת, שמא לא הפילה ולד, ועבר עליה יום הכפורים — חייבת להביא חטאת זו לאחר יום הכיפורים, מפני שאינה באה לכפרת עוונות אלא היא מכשרת את האשה לאכול בזבחים. חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה החטאת נודע לה שהיתה פטורה מקרבן — הרי זו תקבר.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר, שהוא סבור שיכול אדם להביא אשם תלוי בנדבה? ומסבירים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שאשם תלוי חובה גמורה היא, כאשר מתיידע ליה [נודע לו] שאכן חטא אמאי מייתי [מדוע מביא] חטאת? הרי כבר נתכפר לו באשם שהביא מתחילה! אלא שמע מינה [למד מכאן] שנדבה היא.

ורבנן [וחכמים] סבורים: עולה ושלמים הוא דאתו [שבאים] בנדר ונדבה, אבל חטאת ואשם — חובה נינהו [הם], ובכלל זה גם אשם תלוי. ואשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה [זהו הטעם שמביא לפני שנודע לו] אם חטא — לא כדי להתכפר, אלא כדי להגן עליו מן היסורים עד שייתוודע לו, מפני שהתורה חסה על גופן של ישראל, ולכן חייבה אותם להביאו.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: לשיטת חכמים, מהו ההכרח לומר שאשם תלוי בא אך ורק כחובה? דילמא [שמא] נאמר כי אשם תלוי דינו כעולה ושלמים, מה עולה ושלמים יש דאתו [שבאים] בחובה, וכגון עולת ראיה ושלמי חגיגה, ואתו [ויש שבאים] גם בנדבה, אשם תלוי נמי [גם כן] דאתי [שבא] בחובה נאמר כי הוא אתי נמי [בא גם כן] בנדבה!

אמר ליה [לו]: עולה ושלמים עיקר ענייניהם בנדבה כתיבי [כתובים], אלא שהם באים גם כחובה במקרים מיוחדים שציוותה התורה, ואילו אשם תלוי עיקר עניינו בחובה כתיב [כתוב], יחד עם החטאות והאשמות, ובהתאם לכך יש לדון עליו.

תני [שנה] ר' חייא קמיה [לפני] רבא: