במפריש שני אשמות תלויים לאחריות, שאם יאבד האחד יקריב את השני, ונתכפר באחת מהן, שהשני אינו חולין, אלא ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן עד כאן לא פליגי [חולק] ר' מאיר עליהון דרבנן [על חכמים], וסבור כי המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא יצא לחולין, אלא משום דלא גלי דעתיה [שלא גילה המקדיש דעתו] מתחילה שלבו נוקפו, ולכן סבורים אנו שלא הקדישו אלא על דעת שיצטרך לו. אבל הכא [כאן] כשהפריש שנים, מכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי [הואיל ומעיקר הדין אחד הוא שהיה צריך להפריש], מאי טעמא אפריש תרי [מה טעם הפריש שנים]? מפני דסבר [שסבור היה]: אי מירכס חדא מיכפרנא באידך חבריה [אם יאבד אחד אתכפר באחר, חבירו], וכיון דגלי דעתיה [שגילה את דעתו] שלבו נוקפו היה, הואיל וכך היה אומרים אנו שגמר והקדישו.

כיוצא בזה אמר רב יהודה אמר רב לצד השני: מודים חכמים לר' מאיר, באשם תלוי שהוזמו עדיו, שהעידו עליו עדים שעשה דבר שהיה ספק חטא (כגון שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן), ונתברר שעדי שקר הם, שלא היו כלל במקום — שיצא האשם וירעה בעדר כחולין גמורים,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? עד כאן לא פליגי רבנן עליה [לא שמענו שחלוקים חכמים עליו] אלא היכא דאפרשיה [במקום שהפרישו] על פי עצמו, ואמרינן [ואומרים אנו] לבו נוקפו ולכן גמר והקדיש, אבל היכא [במקום] שעל פי עדים אפרשיה [הפרישו] — לא הוה [היה] סמוך בדעתו עילוי [עליהם] על העדים, דסבר [שסבור היה]: דלמא אתו [שמא יבואו] עדים אחרים ומזמי להו [ויזימו אותם].

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו במשנתנו: שור הנסקל שנגמר דינו למיתה אינו כן, אין דינו כאשם תלוי, אלא גם לדעת חכמים, אם עד שלא נסקל נודע שלא הרג — יצא וירעה בעדר. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאתו בי תרי אמרי [אם תאמר שבאו שנים מתחילה ואמרו] שהרג השור, ודנוהו לסקילה, ובי תרי אמרי [ושנים אומרים] עכשיו שלא הרג — מאי חזית דציית לבתראי [מה רואה אתה שאתה שומע לאחרונים]? ציית להו לקמאי [שמע לראשונים]!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן בעדי הזמה, שהזימו את העדים הראשונים, שהעידו שלא היו כלל במקום, ועל כן האמינה התורה את האחרונים. ודכוותיה [וכיוצא בו] לגבי אשם תלוי שאליו השוותה המשנה דין זה, גם כן מדובר בעדי הזמה, שהעידו בו עדים והפריש אשם תלוי על פיהם והוזמו, ופליגי [ובכל זאת חלוקים] חכמים על ר' מאיר, וסבורים שאין האשם שהקדיש על פי עדים יוצא לחולין!

אמר ליה [לו] אביי: מכאן אין להוכיח, ודלמא [ושמא] שור הנסקל שיצא וירעה בעדר היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? לא בעדי הזמה, אלא כגון שבא הרוג ברגליו כלומר, מי שהעידו שהשור הרגו בא לפנינו, והתברר ממילא שהעדות היתה שקר.

ודכוותיה [וכיוצא בו] לגבי אשם תלוי, מדובר שהפריש אשם תלוי על פי עצמו, וכיצד נודע לו שאינו חייב — כגון דהוכרה חתיכה, שנודע לו שאכל היתר. אבל היכא דאפרשיה [במקום שהפריש] את האשם תלוי על פי עדים — לא גמר והקדיש, ולכן אם נודע לו — יצא וירעה בעדר.

ומעירים: מחלוקת זו, במי שהפריש אשם תלוי על פי עדים, והוזמו, מצויה גם בפלוגתא [במחלוקת אמוראים] אחרים: אשם תלוי שהוזמו עדיו — ר' אלעזר אומר: הרי היא כמנחת קנאות של אשה סוטה שיש ספק אם נטמאה, דתניא [ששנויה ברייתא]: נמצאו עדיה של הסוטה, שהעידו שנסתרה עם פלוני, זוממין — מנחתה תצא לחולין, וכן דינו של אשם תלוי שהוזמו עדיו. ואילו ר' יוחנן

אמר: אשם זה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושואלים: ור' יוחנן גם כן, נדמייה [שיידמה אותו] למנחת קנאות! ודוחים: לא דמי [אין הדבר דומה], מנחת קנאות לא לצורך כפרה קאתייא [באה] אלא לברר עון, כדי שתיבדק האשה אם נטמאה, וכיון שנתברר שאין בה צורך — תצא לחולין. אבל אשם תלוי שלכפרה אתי [בא], מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו, ולכן אינו יוצא לחולין.

א אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו, שהרי בעל השור, אחרי שהעידו בו ודנו אותו למיתה, כבר נתייאש ממנו והפקירו.

אמר רבא: מסתברא טעמא [מסתבר טעמו] של ר' יוחנן, כגון דאמרי ליה [שאמרו לו] שנרבע שורו, שמתוך שהוא סבור שהם עדי אמת, על כן הוא מפקיר את השור. אבל אמרו שהוא עצמו רבע שורו, הרי הוא בעצמו מידע ידיע [יודע] שלא רבע את שורו, ולא מפקר ליה [ואינו מפקיר אותו], וטרח ומייתי [והוא טורח ומביא] עדים להזים את העדים הללו.

ושואלים: ומאי שנא מהא דאמר [ובמה שונה הדבר מזו שאמר] רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנדחת, שכל רכושה נדון לשריפה, שהוזמו עדיה כלומר, העדים שהעידו באנשי העיר שעבדו עבודה זרה — כל המחזיק בה ברכוש שבה זכה בה, למרות שהאנשים שבתוכה יודעים שלא הודחו לעבודה זרה?

ומשיבים: עיר הנדחת — רבים נינהו [הם], כל חד אמר בדעתיה [כל אחד אומר בדעתו]: אנא לא חטאי [גם אם אני לא חטאתי] אחרינא [אדם אחר] חטא, וסבור שהעיר עומדת כולה לשריפה, ומפקר ממוניה [ומפקיר את ממונו]. אבל הכא [כאן] בשור הנסקל, דבדידיה תליא מילתא [שבו בלבד תלוי הדבר], הוא בעצמו מידע ידע [יודע] שלא רבע, ולא מפקר ליה [ואינו מפקיר אותו] את השור, וטרח ומייתי [וטורח ומביא] עדים להזים את עדותם, ולכן אם הוזמו עדיו — הרי הוא שלו, ואין אחר יכול לזכות בו.

ב אגב ההלכות שהוזכר בהן כי כל המחזיק בדבר זוכה בו, מביאים, אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו, ואמר הלה המקבל: "אי אפשי [אין רצוני] בה" — כל המחזיק בה זכה בה, שהפקירה.

ושואלים: ומאי שנא מהא [ובמה שונה הדבר מזו] שאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אבהו אמר רב ששת: מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו: "מתנה זו תיבטל" או: "מתנה זו מבוטלת", או: "אי אפשי [אין רצוני] בה" — דבריו קיימין. אבל אם אמר: "בטילה היא", או: "אינה מתנה" — לא אמר כלום,