א גמרא ושואלים: נימא אית ליה [האם נאמר שיש לו, שסבור] ר' מאיר שאיסור חל על איסור? ודוחים: נהי [אם אמנם] שאיסור חל על איסור לית ליה [אין לו], אבל כשיש איסור כולל, כאשר האיסור הנוסף כולל פרטים נוספים, וכן אסור מוסיף, כאשר יש באיסור החדש תוספת איסור, אית ליה [יש לו, סבור הוא] שאיסור חל על איסור.

וכך במשנתנו: מי שהיה טהור, מעיקרא [מתחילה] לא היה אסור בחתיכה זו אלא באיסור חלב, הוה ליה [נעשה] אותו אדם טמא, מיגו [מתוך] שהוא אסור מעתה גם בחתיכות בשר טהורות (של קודש) — איתוסף ביה נמי איסורא עילוי [נוסף בו גם כן איסור על] חלב, מכח האיסור הכולל.

וכן חלב זה מעיקרא [מתחילה] לא היה אסור אלא באכילה, אקדשיה [הקדיש אותו], ובכך נאסר ליהנות מן ההקדש בכל דרך, ולא רק באכילה, מיגו דאיתוסף ביה איסורא [מתוך שנוסף בו באדם זה איסור] הנאה מן ההקדש — איתוסף ביה [נוסף בו] איסור זה לגבי חלב, וחייב על כך אשם מעילה.

ואכתי [ועדיין] להדיוט (לאדם) הוא שאסור חלב של הקדש, אבל לגבוה (למזבח) שרי [מותר], כאשר הוה ליה [נעשה לו] נותר, שעבר זמן הקרבתו, מיגו דאיתוסף איסורא [מתוך שנוסף בו איסור] גם לגבי גבוה, שהרי עכשיו אסור גם להקריב ממנו (איסור מוסיף) — איתוסף ביה [נוסף בו] גם איסור לגבי הדיוט. אם חל עליה [עליו] יום הכפורים, ואותו אדם נאסר מלאכול כל דבר, מיגו דאיתוסף ביה [מתוך שנוסף בו] לאדם איסור גם לגבי אכילת חולין (איסור כולל) — איתוסף ביה [נוסף בו] גם כן איסור לגבי דבר שנאסר כבר לגבוה.

ומקשים, ונתני [ושישנה]: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה חמש חטאות, ולא רק ארבע, ונוקמה [ויעמיד אותה] כגון שאכל גם כזית מקרבן שנעשה פיגול, כגון ששחטוהו או זרקו את דמו של הקרבן על מנת להקריבו או לאוכלו לאחר זמנו! ומשיבים: בחדא בהמה קמיירי [בבהמה אחת מדובר], בשתי בהמות לא קמיירי [לא מדובר], ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה [בבהמה אחת אין אתה מוצא אותה], שמשעה שנעשה הקרבן פיגול שוב אינו ראוי להקרבה או לאכילה, וממילא אינו נאסר כנותר.

ושואלים: אלמה [מדוע] לא ייתכן שיאכל נותר ופיגול מאותה בהמה? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שהעלה אבר אחר של פיגול מאותה בהמה לגבי מזבח, שהרי מאותה שעה פקע פיגוליה מיניה [פיגולו ממנו], ומשעבר זמן הקרבתו הוה ליה [נעשה לו] נותר,

וכדאמר [וכמו שאמר] עולא: קומץ של מנחה שהוא פיגול שהעלה אותו לגבי מזבח — פקע פיגולו ממנו והוה ליה [ונעשה לו] נותר. ונמצא שעל האיבר שהעלה חייב משום נותר, ועל האיבר שלא העלה חייב משום פיגול! ודוחים: באבר אחד קא מיירי [הוא עוסק], בשני אברים לא קמיירי [לא מדובר], ונותר ופיגול בחד אבר לא משכחת לה [באבר אחד אין אתה מוצא אותה].

ומקשים: אלמה [מדוע] לא? משכחת לה [מוצא אתה אותה] כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח, דפלגיה אנחיה [שאת חציו הניח] על גבי מזבח ופלגיה מאבראי [וחציו מונח מחוץ] למזבח, דההוא [שאותו חלק] שהיה על המזבח פקע פיגול ממנו והוה ליה [ונעשה] נותר, וכדאמר [וכמו שאמר] עולא: קומץ פיגול שהעלה על המזבח — פקע פיגולו ממנו והוי ליה [ונעשה לו] נותר, והחלק שמחוץ למזבח נשאר בפיגולו!

אמר ליה [לו]: לא, אי אפשר לומר כן, כי אי רובא [אם רובו של האבר] על המזבח — שדייה [השלך אותו], כלומר, שייך אותו כולו למזבח, אם רובא דבראי [רובו הוא החלק שבחוץ] שדייה לבראי [השלך אותו כולו לחוץ].

ומקשים: אם כן, תפשוט [תפתור מכאן] אותה שאלה דבעי [ששאל] רמי בר חמא ולא פתר אותה מכאן: האם הלכו באברים אחר הרוב או לא, שהרי אתה מניח כי לפי משנתנו הולכים אחר הרוב! אלא טעם הדבר שלא שנה גם איסור פיגול, כי באכילת כזית אחד של חלב קמיירי [מדובר], בשני זיתים לא קא מיירי [לא מדובר].

ומקשים: ולא, וכי אין הוא עוסק ביותר מכזית? והקתני [והרי הוא שונה] שחייב על אכילה זו אם אכלה ביום הכפורים, וביום הכפורים רק באכילת שיעור כותבת (תמרה מיובשת) הוא דמחייב [שמתחייב] בחטאת, וכותבת אית ביה [יש בו שיעור] שני זיתים!

אמר ר' זירא: ייתכן שיתחייב על אכילת כזית חלב משום כל האיסורים, כגון שאכל כוליא (כליה) בחלבה, עם החלב שעליה, וביחד היה שם ככותבת. רב פפא אמר: כגון דמלייה [שמילאו] את השיעור של כותבת בתמרי [בתמרים].

ומעירים: רב אדא בר אחא מתני [היה שונה] שחייב על אכילה אחת חמש חטאות, ולא רק ארבע כמשנתנו, ומתריץ לה [ומתרץ אותה] כגון שאכל יחד עם כזית חלב גם כזית פיגול מבהמה אחרת, ולא משני כהני שינויי דקא משנינן [ואינו מתרץ כאותם תירוצים שתירצנו], בשם ר' זירא ורב פפא.

ושואלים: ונתני [ושישנה]: שש חטאות, ונוקמה [ושיעמיד אותה] כגון שאכל בנוסף לאותם שני זיתים גם כזית דם! ומשיבים: בחדא אכילה קא מיירי [באכילה אחת מדובר], בשתי אכילות לא קא מיירי [לא מדובר], ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק בשעת אכילה יותר משני זיתים.

ב שנינו במשנה, ר' מאיר אומר: אם היתה שבת והוציאו בפיו — חייב. ושואלים: ונתני [ושישנה]: אם הוציאו — חייב, שהרי מדובר ביום הכיפורים, שגם הוא אסור במלאכה, מאי טעמא קתני [מה טעם הוא שונה] בלשון "אם היתה שבת"? אמר רפרם: הדגשה זאת אומרת שיש דין עירוב ואיסור הוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים.

ושואלים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] אמור כך: יש גם עירוב והוצאה ליום הכפורים, והכי קתני [וכך הוא שונה]: אם היתה שבת והוציאו — חייב אף משום שבת ואף משום יום הכפורים!

אלא אי איתמר [אם נאמר] דבר זה של רפרם על הדא איתמר [זה נאמר], דתניא [ששנויה ברייתא] בענין שעיר המשתלח ביום הכיפורים: "ושלח ביד איש עתי" (ויקרא טז, כא), "איש" — להכשיר את הזר, שאינו כהן, "עתי" — שצריך שייעשה הדבר במועדו, אפילו בטומאה, שהוא יכול להיכנס לעזרה כשהוא טמא ולקחתו משם, ואפילו בשבת, "עתי" — באיש שמזומן לכך מאתמול.

ועל מה שהוא קתני [שונה]: "עתי" — אפילו בשבת, אמר רפרם: זאת אומרת שדין עירוב והוצאה לשבת, ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים.

ודוחים: ממאי [ממה אתה מוכיח]? שאני [שונה] שעיר המשתלח, שהכשירו ביום הכפורים בכך, וגם אם היה איסור הוצאה ביום הכפורים — מותר הדבר! אלא יש לומר שזו של רפרם ברותא [חיצונית] היא, כלומר, לא נאמרה בבית המדרש.

ג משנה יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות, כיצד? הבא על בתו יכול שיהא חייב עליה משום בתו, ואחותו, וכגון שבא על אמו וממנה נולדה בת זו, וכן יתחייב עליה משום אשת אחיו, אם נשאה אחיו. ומשום אשת אחי אביו, אם מת אחיו או נתגרשה ממנו ונישאה לאחי אביו, ומשום אשת איש, שהיא אשתו של אחיו, ומשום נדה, אם בא עליה בנידתה.