אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר], ומחייב אפילו נמשכה אכילתו כל היום — היינו דקתני [זהו שהוא שונה] בדברי חכמים: "עד שישהא", כלומר, אינו חייב עד דשהי דיליה [שהשהייה שלו] מתחילה ועד סוף היא כדי אכילת פרס, ולא יותר מכך.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי ר' מאיר לקולא [בא להקל] ולומר שכל שהפסיק באכילה פטור, ואם כן, "וחכמים אומרים: אם שהה כדי אכילת פרס — פטור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], אבל שהה פחות מכך — חייב אפילו אם הפסיק! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שר' מאיר לחומרא [בא להחמיר]? ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א אמר רבנאי אמר שמואל: באכילת חלבים ובאכילת נבילה — חייב על אכילת כזית ואפילו בהפסקות, עד שישהא מתחלה ועד סוף בכדי אכילת פרס, ולא יותר, וכדברי חכמים במשנתנו. אם אכל אוכלים טמאים בשיעור חצי פרס (רבע ככר), או שקצים ורמשים, או שתה משקין טמאים בשיעור רביעית — נטמא גופו, ואסור באכילת טהרות, אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו בכדי אכילת פרס.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מה משמעות הדברים הללו? אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אפילו נמשכה אכילתם כל היום כולו נטמא גופו, והוא שאכל כל כזית מהם בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כל האוכלין הטמאים מצטרפין זה עם זה לפסול הגוייה (את גופו) מלאכול תרומה, אם היה בהם יחד בכחצי פרס; מאי לאו [האם אין] הכוונה דאכליה [שאכלו] את חצי פרס בכדי בזמן של שיעור אכילת פרס? ודוחים: לא, שאכל כל כזית וכזית מאותו חצי פרס בכדי אכילת פרס.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוייה בכחצי פרס בכדי אכילת פרס, כיצד? אכל וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי שיעור אכילת פרס — הרי אלו מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

וממשיכה הברייתא בענין טומאת אוכלים: לא התירו לאכול (לאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור (כחצי פרס) לירד ולטבול, אם ירד וטבל ועלה והשלימו לשיעור כחצי פרס — הרי זה מצטרף לפסול את הגויה, אף על פי שטבל בין שתי האכילות. התירו לה לעוברה (אשה מעוברת) לאכול פחות מכשיעור, מפני הסכנה, שמא תפיל.

כל המשקין הטמאים מצטרפין לפסול את הגוייה מלאכול תרומה, ברביעית הלוג, אם שותה אותה בכדי אכילת פרס, כיצד? שתה וחזר ושתה, ויש בכל השתיות יחד רביעית, אם יש מתחלת שתיה ראשונה ועד סוף שתיה אחרונה שיעור זמן כדי אכילת פרס — מצטרפין, יותר מכאן — אין מצטרפין.

הותרו (התירו) לה לאישה שהיא מגע טמא מת, כלומר, שנגעה במי שנגע במת, שהוא אב הטומאה, ונעשתה ראשון לטומאה, להניק בנה, ובנה נשאר טהור ואינו פוסל תרומה, למרות שלכאורה ינק חלב שכבר נטמא כשיצא מגופה של אמו. עד כאן לשון הברייתא.

קתני מיהת [הריהו שונה על כל פנים] לענין אוכלים טמאים: אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס — מצטרף לפסול את גופו. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבנאי, שאמר שדי שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ב וממשיכים לדון בפרטי הברייתא. אמר מר [החכם]: לא התירו לו לאכול (למי שאוכל) אוכלים טמאים פחות מכשיעור לירד ולטבול. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? מדוע לא התירו לו?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אכל פחות מכשיעור — לא התירו לו לירד ולטבול, לפי שאם ירד וטבל ועלה והשלימו בכדי אכילת פרס — מצטרף הכל לפוסלו מאכילת תרומה. ואם לא נאסור עליו לטבול בתחילה אתי למימר [ויבוא לומר]: אהני לי טבילה קמייתא [הועילה לי הטבילה הראשונה] על חצי השיעור, ועל חצי השיעור הנוסף איני צריך טבילה, ואין הוא יודע שאין טבילה מועילה לו להיטהר אלא באחרונה.

ג ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לה לעוברה לאכול איסור פחות מכשיעור מפני הסכנה. ומבינים כי הכוונה היא שכל שהותר לה לאכול הוא פחות מכשיעור. ותוהים: אם מפני הסכנה, אפילו טובא נמי תיכול [הרבה גם כן שתאכל]! אמר רב פפא, הכי קתני [כך שנה]: הותרו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור כלומר, בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, אפילו אוכלת טובא [הרבה], מפני הסכנה.

ד ועוד קתני [שונה] התנא בברייתא: התירו לאשה שנטמאה במגע טמא מת להניק את בנה, ובנה טהור, ורשאים להאכילו תרומה. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה טהור? כיון שיינק חלב איטמי ליה [נטמא לו] מן החלב!

וכי תימא [ואם תאמר] שחלב זה, שהוא מאכל התינוק, לא איתכשר [הוכשר לקבל טומאה], ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוכשר במשקה — הלוא נתכשר בטיפה מלוכלכת שנשארת על פי הדד, שאינה מיועדת למאכל התינוק, אלא דין משקה יש לה, והיא מכשירה את החלב שיוצא לאחר מכן לקבל טומאה! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מדובר שינק בתקיפה (במשיכה) אחת, ולא הניח טיפה מלוכלכת על פי הדד, שתכשיר את החלב היוצא לאחר מכן.

אמר רבא, שתי תשובות בדבר לדחות הסבר זה: חדא [אחת], דקחזינא לפומיה דינוקא [שרואים אנו את פי התינוק] שהוא מלא חלב, ולכן לא יכול להיות שינק בלא שתיוותר טיפה על הדד! ועוד, גם אם לא נשארה טיפה על פי הדד, אין החלב צריך הכשר כאוכל כדי ליטמא ולטמא, שהרי מקום החלב באשה מעיין הוא, והחלב נחשב כחלק מגוף האשה, וטמא כמוה, ואין לו דין רגיל של אוכל או משקה.

דקתני [שכך הוא שונה] במשנה: חלב אשה מטמא (מכשיר אוכל לקבלת טומאה) בין שיצא לרצון האשה או התינוק, ובין שיצא שלא לרצון, ואילו חלב בהמה אינה מטמא אלא לרצון;

מאי לאו [האם אין הכוונה] "שלא לרצון" — אפילו דלא ניחא ליה [שלא נוח לו], שאינו רוצה בחלב? וקתני [והוא שונה] שהוא מטמא, והרי אוכל אינו מוכשר לקבל טומאה אלא במשקה שיצא לרצון! אלא מכאן שאין דין החלב כדין אוכל ומשקה רגיל, ואינו צריך הכשר כדי ליטמא ולטמא, ואם כן חוזרת השאלה: מדוע התינוק טהור? והרי אכל דבר טמא!

אלא אמר רבא: היינו טעמא [זה הטעם] שבנה טהור — מפני שספק ינק כשיעור הראוי לפוסלו לאכילת תרומה, וספק לא ינק כשיעור, ואם תמצא לומר שוודאי ינק, מכל מקום ספק ינקו את החלב בתוך כדי אכילת פרס, ספק ינקו ביותר מכדי אכילת פרס, ואז אינו פוסל.

ושואלים: ולרבא, האם מקום חלב מעיין הוא ולא צריך הכשר?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: האשה שהיא נדה שנטף חלב מדדיה ונפל החלב לאויר תנור — התנור טמא. וקשיא לן [והיה קשה לנו]: במאי איתכשר [במה הוכשר] חלב זה כדי שייטמא ויטמא? ואמר רבי יוחנן: בטיפה מלוכלכת על פי הדד. הרי שר' יוחנן סבור שהחלב צריך הכשר!

וכי תימא [ואם תאמר], רבא לא סבר לה [אינו סבור] כדעת ר' יוחנן, ואמורא רשאי לחלוק על אמורא אחר, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: נמצאת אתה אומר, תשעה משקין בזוב כלומר, לגבי הזב: הזיעה, וליחה סרוחה, וריעי (צואה נוזלית) — הרי הם טהורין מכולם, שאינם מטמאים, ואינם מכשירים לקבל טומאה. דמעת עינו של הזב, וכן דם מגפתו (היוצא מפצעו),