א גמרא כהמשך לדיון שבמשנה תניא [שנויה ברייתא]: אמרו להן בית הלל לבית שמאי: הרי הוא אומר "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת" (ויקרא יב, ו), והיה יכול לכתוב "ולבת", ונכתב "או לבת" — לרבות אור שמונים ואחד, שאם הפילה בו ולד — חייבת בקרבן נוסף.

מסופר, ר' הושעיא הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] בר קפרא, היה לומד לפניו, שבקיה ואתא קמיה [עזב אותו והלך ללמוד לפני] ר' חייא. יומא חד פגע ביה [יום אחד פגש בו] ר' הושעיא בבר קפרא, בעא מיניה [שאל אותו]: זב, שאם ראה שלוש ראיות צריך להביא קרבן ביום השמיני לטהרתו, שראה שוב שלש ראיות של זוב בליל שמיני, מה בית הלל אומרים בדבר זה? האם צריך להביא קרבן נפרד על טומאה זו, כמו הנטמא ביום השמיני עצמו?

וצדדי השאלה: האם טעמייהו [טעמם] של בית הלל שמצריכים קרבן נוסף במפלת בלילה של שמונים ואחד, הוא משום יתור הכתוב, דכתיב [שנאמר] "או לבת", אבל זב שראה שלש ראיות בליל שמיני — פטרי [פוטרים הם], דלא מייתרי קראי [שהרי אין הכתובים בו מיותרים], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], ומיולדת למדנו למקרים אחרים, וחייב להביא קרבן נוסף על טומאה זו?

אמר ליה [לו] בר קפרא: מה בבלי (ר' חייא, שעלה מבבל) אומר בדבר זה? אישתיק [שתק] ר' הושעיא, לא אמר כלום. אמר ליה [לו] בר קפרא: וכי צריכין אנו לדברי עייא (חייא)? הבה נחזור על הראשונות, ששנינו בברייתא: הרי הוא אומר "לבת" — לרבות אור שמונים ואחד, ומשמע שרק בענין יולדת אמורים הדברים.

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר ששאלה זו שנויה כמחלוקת תנאים]: זב שראה שלש ראיות בליל שמיני, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מביא קרבן נפרד על זיבה זו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אינו מביא. מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא], דהא דתניא [שזו ששנויה] מביא, קסבר [סבור הוא] התנא: לילה, למרות שאין מקריבים בו, אין נחשב למחוסר זמן, וכאילו נעשה זב ביום השמיני עצמו, והדתני [וזה ששונה] אין מביא, קסבר [סבור הוא] שלילה מחוסר זמן, ועדיין לא הגיע זמנו של הקרבן על הזיבה הראשונה?

אמר רב הונא בר אחא אמר ר' אלעזר: הני תנאי סברי [שני התנאים הללו סבורים] שלילה מחוסר זמן, ולדברי שניהם, אם ראה שלוש ראיות בליל שמיני אינו מביא קרבן נוסף. והא דתניא [וזו ששנויה] שאם ראה שלוש בליל שמיני מביא — עוסקת בזב בעל שתי ראיות, שכיון שכבר נטהר, ואינו חייב בקרבן לזיבתו הראשונה — טומאה חדשה היא. והדתניא [וזו ששנויה] אין מביא — בזב בעל שלש ראיות, שחייב בקרבן, ועדיין לא הגיע זמן קרבנו.

ושואלים: אם היה זה זב בעל שתי ראיות, מאי למימרא [מדוע הוצרך לומר] שמביא? פשוט הדבר! ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: דוקא ראה בליל שמיני מביא קרבן, אבל אם ראה ביממא [ביום] השביעי — לא, משום שקסבר [סבור הוא]: כל ראייה של זיבה שסותרת את ימי הטהרה, שצריך לחזור ולמנות שבעה נקיים — אין מביאה לידי קרבן.

אמר רבא: אמאי אוקימתא להא דתניא [על מה העמדת את זו ששנויה] שזב שראה שלוש ראיות בליל שמיני אין מביא קרבן נוסף — בזב בעל שלש ראיות, אם כן, ליתנייה [שישנה אותה] גבי [אצל] הרשימה ששנינו בפרק הבא, של חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות (טומאות) הרבה! ומשיבים: לא פסיקא [אין זה דבר פסוק, חתוך], מפני שיש בזב שראה בליל שמיני מקרים שונים, ולא בכולם הדין כן, שאמר ר' יוחנן: ראה אחת בלילה של שמיני ושתים ביום השמיני — מביא קרבן נוסף, ראה שתים ראיות בלילה של שמיני ואחת ביום — אין מביא.

ולגופם של דברי ר' יוחנן, אמר רב יוסף: תדע, יש לי הוכחה לכך שאם ראה אחת בלילה של שמיני ושתים ביום מביא על כך קרבן, דהא [שהרי] בכלל, ראייה ראשונה של זב דינה כמו שכבת זרע בעלמא [בלבד], שהרואה זיבה פעם אחת טובל וטהור בערב, כמו בעל קרי, ואילו חזי תרתין אחרנייתא מצטרפי להו [אם הוא רואה שתי ראיות מצטרפות הן] לראשונה, לעשותו זב ולחייבו קרבן.

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: מידי איריא [כלום שייך הדבר]? אין מכאן הוכחה, שהרי ראייה ראשונה של זב חזייה [ראה אותה] בזמן חיובא [שיש בו חיוב קרבן], ולכן היא מצטרפת לשתיים שאחריה, אבל ראיה אחת בלילה שמיני, כיון דלאו בזמן חיובא חזייה [שלא בזמן חיוב קרבן על שתי הראיות הבאות ראה אותה], אי לאו דאשמעינן [אם לא שהשמיענו] ר' יוחנן שמצטרף, הוה אמינא [הייתי אומר] לא תצטרף.

ועל מה שאמר ר' יוחנן שאם ראה שתים בליל שמיני אינו מביא קרבן נוסף, מפני שלילה מחוסר זמן, ועדיין לא הגיע זמן הקרבן של הזיבה הראשונה, שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן לילה מחוסר זמן?

והאמר [והרי אמר] חזקיה: נזיר שנטמא בטומאת מת, ונטהר, וצריך להביא קרבן ביום השמיני, וחזר ונטמא ביום השמיני — מביא קרבן נוסף. נטמא בלילה שמיני — אין מביא, שלילה מחוסר זמן, ועדיין לא הגיע זמן קרבנו הראשון. ור' יוחנן אמר: אפילו נטמא בלילה — מביא קרבן נוסף. הרי שלדעתו לילה אינו מחוסר זמן!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אומר] ר' יוחנן לענין זב, שאם ראה שתים בלילה ואחת ביום אין מביא — הרי זה לדברי האומר לילה מחוסר זמן, אבל הוא אינו סבור כן.

ותמהים: לדברי האומר פשיטא [פשוט הדבר], ואין בכך חידוש! ומשיבים: ההלכה הראשונה, במקרה שראה אחת בלילה ושתים ביום היא איצטריכא ליה [הוצרכה לו], להשמיענו שחייב קרבן נוסף אפילו לשיטה זו, ואגב כך נאמרה גם ההלכה השניה. ומדוע הוצרכה אותה הלכה? שכן מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלאו בזמן חיובא קחזי ליה [שלא בזמן החיוב של הראיות הנוספות הוא רואה אותה], את הראיה הראשונה, לכן לא תצטרף, קא משמע לן [משמיע לנו] שלמרות זאת היא מצטרפת.

ב משנה האשה שיש עליה ספק חמש לידות, שאין ידוע אם חייבת עליהן קרבן (ומביאה קרבן ואינו נאכל), וכן אם היו עליה ספק חמש זיבות — מביאה קרבן אחד, ומאותה שעה נטהרה ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. היו עליה חמש זיבות ודאות או חמש לידות ודאות — מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואולם במקרה זה השאר עליה חובה.

מעשה שעמדו קינין בירושלים במחיר של דינר זהב, שהסוחרים הפקיעו את מחיריהם בגלל הביקוש הרב לקרבנות יולדת וזבה, אמר רבן שמעון בן גמליאל בשבועה: המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה שוויים בדינרין של כסף! בסוף נכנס לבית דין ולמד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות — מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, וכך הוזלו ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים, ברבע דינר כסף כל אחד, שכבר לא היה ביקוש גדול כל כך לקינים.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: האשה שיש עליה חמש לידות ודאי וחמש זיבות ספק, או חמש לידות ודאי וחמש לידות ספק — מביאה שתי קינין, אחת על הודאי ואחת על הספק, של ודאי נאכלת והשאר עליה חובה, של ספק אין נאכלת ואין השאר עליה חובה.

ר' יוחנן בן נורי אומר: על קרבנות ודאי תאמר: על האחרונה אני מביאה אותו, ותפטר. על של ספק, אם יש קרבן ודאי ביניהן, תאמר: על הודאי אני מביאה, ותפטר. ואם לאו, תאמר: על אחד מהן אני מביאה (ולאו דווקא על האחרונה), ותפטר. ר' עקיבא אומר: בין על הודאי בין על הספק, כלומר, אפילו על הוודאי תאמר: על אחת מהן אני מביאה, ותפטר.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב פפא, אימא לך משמיה [אומר לך משמו] של רבא: הני תנאי במאי פליגי [תנאים אלו במה נחלקו], שר' יוחנן בן נורי שמצריך להביא דווקא על האחרונה, מדמי להון [מדמה אותם] את קורבנות היולדת לחטאת הבאה על חטא, דמאן [שמי] שחייב חמש חטאות אינו מתכפר עד דמייתי כולהון [שמביא את כולן] ורק הקרבן שמביא בסוף מכפר ליה [לו לגמרי], הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], ורק אם הביאה על האחרונה — נתכפרה כדי לאכול קדשים.

ור' עקיבא מדמי להון לטבילין [מדמה אותם לטבילות], דמאן דמחייב [שמי שחייב] חמש טבילות, כיון דטביל חדא זימנא איטהר [כיון שטבל פעם אחת נטהר], הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], וברגע שהביאה קרבן על אחד מהם — נטהרה ומותרת לאכול קדשים.

אמר ליה [לו] רב פפא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שר' יוחנן בן נורי לחטאת מדמי להן [מדמה אותן], אמאי [מדוע] בקרבנות של ספק תאמר: על אחת מהן, ותפטר? אילו מאן דמחייב [מי שחייב]