בת כהן שנישאת לישראל, ולכן אינה רשאית לאכול בתרומה, ואכלה בתרומה — משלמת את הקרן לכהן, ואם היה זה בשגגה אינה משלמת את החומש שמוסיף זר האוכל תרומה (ויקרא כב, יד), שהרי אינה זרה ממש, משום שיכולה לחזור לכהונה אם ימות בעלה בלא בנים, ומיתתה, אם זנתה — בשריפה כבת כהן.

אבל בת כהן שניסת לאחד מן הפסולין לכהונה, ובכך נתחללה מן הכהונה — משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק, כשאר בנות ישראל, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, גם הנישאת לפסול — משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, ומיתתה בשריפה, הואיל ולא היתה זרה מתחילתה. והיא שיטת ר' יהודה, בן מחלוקתו הקבוע של ר' מאיר, כפי שהסברנו לעיל לענין נתינה משמן המשחה על מלך, שצריך שיהא זר מתחילה ועד סוף.

אמר רב יוסף: מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה היא בנתינת שמן המשחה ובשינויי דשנינן [ובאותם תירוצים שתירצנו] והסברנו בענין זה, שלדעת ר' מאיר חייבים בכל שהוא, שהרי נאמרה בה לשון סיכה, ולדעת ר' יהודה בכזית, אבל נתינה דעלמא [בכלל], וכגון האיסור לתת לבונה על מנחת החוטא (ויקרא ה, יא) — דברי הכל כזית.

א גופא [דנים לגופו] של דבר שהזכרנו. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' אלעזר: כל שישנו בסך, שאסור לסוך את עצמו או את אחרים — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שלא חייב במצוות — אינו בבל ייסך. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: שפיר קאמרת [יפה אמרת], "על בשר אדם לא ייסך" כתיב [נאמר] (שמות ל, לב), ומשמעו שאסור לסוך אותו, וקרי ביה [וקוראים בו] גם "לא יסיך", שהוא אסור לסוך אחרים, ומי שהוא בכלל "לא יסיך" הריהו בכלל "לא ייסך".

תני [שנה] רב חנניה קמיה [לפני] רבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו (בטנו), מנין שהוא חייב? שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך" (שם). אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, מאי שנא מהא דתניא [במה שונה הדבר מזו ששנויה בברייתא]: כהן שסך בעצמו בשמן של תרומה, בן בתו של אותו כהן, שהוא ישראל, מתעגל (מתמרח) בו בשמן זה ואינו חושש לאיסור הנאה של זר מתרומה?

אמר ליה [לו]: התם [שם] לגבי תרומה, "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט) כתיב [נאמר], כיון דחלליה [שחיללו הכהן], שהשתמש בו לצורכו — הא איתחיל [הרי התחלל], נעשה חולין, ומותר לזר. אבל גבי [אצל] שמן המשחה כתיב [נאמר]: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו" (שם כא, יב), "שמן משחה" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה], ללמד דאף על גב דאיתא עליו לא איתחיל [שאף על פי שהוא ישנו עליו, לאחר שנמשח, לא התחלל], אלא עדיין הוא בקדושתו.

ב שנינו במשנה: על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ועל לא הודע (ספק חטאת) שלהם אשם תלוי. ובהמשך לכך קתני [הוא שונה]: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו. ושואלים: ממאי מפיק ליה [ממה הוא מוציא אותו]? והלא גם מטמא מקדש וקדשיו חייב כרת וחטאת! ומשיבים: הכי קתני [כך הוא שונה]: חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאין מביא אשם תלוי על ספקו.

ושואלים, וניתני נמי [וישנה גם כן]: חוץ ממי שעבר עליו יום הכיפורים, שגם הוא אין מביא אשם תלוי על הספק! אמר ריש לקיש: כי קתני [כאשר הוא שונה] במשנה את הפטורים מאשם תלוי הרי זה היכא דאיתיה [במקום שישנו] חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, ורחמנא פטריה [והתורה פטרה אותו] מלהביא אשם תלוי. אבל מי שעבר עליו יום הכיפורים ליתיה [אין בו] חטאת, ספק חטא שצריך כפרה, דקא כפר ליה [שהרי כיפר לו] יום הכיפורים.

ר' יוחנן אמר: מדובר במשנה במבעט, דקאמר [שאומר]: אין יום הכפורים מכפר, ובמקרה זה אין יום הכיפורים מכפר עליו, דאי הדר ביה בתר [שאם חוזר בו אחר] יום הכיפורים, בעי לאיתויי [צריך להביא] אשם תלוי. ומעירים: וריש לקיש, שלא הסביר כן, סבר [סבור]: מבעט נמי [גם כן] מכפר עליה [עליו] יום הכיפורים.

ומעירים: ובפלוגתא [ודבר שנוי במחלוקת] של אמוראים כמה דורות לאחר מכן: האומר "לא יתכפר לי חטאתי", החטאת שמקריבים עבורי, אביי אמר: חטאת זו אינה מכפרת, רבא אמר: מכפרת. ומסבירים, היכא [במקום] שאמר: לא תיקרב, איני רוצה שתקרב — דכולי עלמא לא פליגי דלא [הכל אינם חלוקים שאינה] מכפרת, דכתיב [שהרי זה נאמר]: "יקריב אותו לרצנו" (שם א, ג), וקרבן שקרב שלא לרצונו ודאי אינו מועיל. אלא כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה שאמר: תיקרב החטאת ולא תכפר, אביי אמר: אין מכפרת, דהא [שהרי] אמר לא תכפר. רבא אמר: מכפרת, שכיון שאמר תיקרב, ולכך אינו מתנגד — כפרה ממילא אתי [מאליה באה].

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רבא מדבריו, שהאומר "לא תכפר עלי חטאתי" — מכפרת. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא]: יכול יהא יום הכיפורים מכפר בין על השבין מן העבירות שבידם ובין על שאין שבין? ולכאורה דין, סברה הגיונית הוא, ומה חטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין — אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבין! ויש לדחות:

לא, אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על המזיד כשוגג, תאמר ביום הכפורים שמרובה כפרתו, שמכפר על המזיד כשוגג? והואיל ומכפר על המזיד כשוגג, אולי הוא מכפר גם על שבין וגם על שאין שבין! לכך תלמוד לומר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" (ויקרא כג, כז), ולשון "אך" חלק, מכפר הוא לשבים, ואינו מכפר לשאינם שבים.

ושואלים: מאי [מה] פירוש "שבין" ו"שאין שבין"? אלימא [אם תאמר] ש"שבין" הוא אלה שחטאו בשוגג, "לא שבין" — אלה שחטאו במזיד, הא קתני [הרי הוא שונה]: לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרים על המזיד כשוגג. ומכאן שעניינים שונים הם!

אלא תאמר ש"שבין" הוא מי שעומד בתשובתו מתחילה ועד סוף, ו"אין שבין" הוא כי הא [כמו זו] של עולא שאמר בשם ר' יוחנן: אכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאת, וקודם שהקריבו נשתמד (המיר דתו) ואחר כך חזר בו בתשובה — הואיל ונדחה הקרבן בשעה שנשתמד ידחה. והציעה הברייתא כי הוא הדין למי שנשתמד ועבר עליו יום הכיפורים, שלמרות שחזר בו — לא יכפר עליו יום הכיפורים הבא.

הבנה זו יש לדחות, שכן גם לגבי חטאת, נהי דאידחי [אם אמנם נדחה] הקרבן מן המזבח, ולכן שוב אינו ראוי להקרבה, כמו אם נפל בו מום ונרפא, הלוא גברא בר [האיש בן] כפרה הוא, והרי יכול להביא חטאת נוספת ויתכפר לו! אלא יש לפרש כי "שבין" כוונתו — שאמר: "יכפר עלי חטאתי", "שאין שבין" — שאמר: "לא תכפר, עלי חטאתי". שמע מינה [למד מכאן] מן הברייתא שחטאת אינה מכפרת על האומר: "לא תכפר עלי חטאתי", והוא שלא כדברי רבא מתחילה. אלא בוודאי חזר בו.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] בין ברייתא זו, ששנינו בה שיום הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים, למה ששנינו בברייתא אחרת: יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא על מי שנתענה בו ולא עשה בו מלאכה, וקראו מקרא קודש, אבל מי שלא נתענה בו, ועשה בו מלאכה, ולא קראו מקרא קודש, יכול לא יהא יום כיפורים מכפר? תלמוד לומר: "י ום הכפורים הוא" (ויקרא כג, כז), מכל מקום הוא מכפר. ומעירים: ותרוייהו [והרי שתיהן], שתי הברייתות, סתם סיפרא הוא, ששתיהן שנויות בספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) בסתם, וסתם ספרא ר' יהודה. ואם כן קשיין אהדדי [קשות הן זו על זו]!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר רק על השבים — דברי רבי היא אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, הא [זו] ששנינו בה שיום הכיפורים מכפר בכל אופן — דברי רבי אליבא דידיה [לפי שיטתו שלו], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה — יום הכפורים מכפר,

חוץ מפורק עול מצוות ממנו, ומגלה פנים בתורה, שנוהג בה בחוצפה וזלזול, ומפר ברית בשר (מילה), שאם עשה תשובה — יום הכפורים מכפר, ואם לאו — אין יום הכפורים מכפר. ואם כן, לפי שיטת רבי יום הכיפורים מכפר גם על שאינם שבים.

רבא אמר: הא והא רבי אליבא דנפשיה [זו וזו דברי רבי לפי שיטת עצמו], ומודה רבי בעבירות של יום הכפורים גופיה [עצמו], כגון שאכל או עשה מלאכה ביום הכיפורים — שלא מכפר הכיפורים אלא לשבים. דאי לא תימא הכי [שאם אינך אומר כך], כרת של יום הכפורים לשיטת רבי, כיון שבכל שעתא ושעתא [שעה ושעה] יום הכיפורים מכפר, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותו] שיהיה חייב כרת על כך? אלא מדובר במי שאינו שב מעבירות אלו ביום הכיפורים.

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה בדבר]? דילמא דעבד עבידתא כולי ליליא [שמא חייב כרת במקרה שעשה מלאכה כל הלילה] ובהדי עמוד השחר מית [מת], דלא הוה יממא דלכפר ליה [שלא היה יום שיכפר לו], ואין כפרה אלא ביום עצמו שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז, ל)! ומשיבים: תינח כרת דליליא [נניח כרת שעבר עליו בלילה], כרת דיממא [של היום] היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותו]? והרי בכל שעה הוא מתכפר! אלא מכאן שעל עבירות של יום הכיפורים עצמו אינו מכפר.

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה בזה]? דילמא בהדי דקאכל נהמא חנקתיה אומצא [שמא ייתכן הדבר אם בזמן שאכל לחם חנקתו אומצת הבשר שאכל עמו ומת], דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה [שלא היתה לו שהות ביום שיכפר]. אי נמי דעבד עבידתיה [או גם כן שעשה מלאכתו] סמוך לשקיעת החמה, בסוף היום, ולא הספיק להתכפר. אי נמי [או גם כן], בהדי דעביד עבידתיה פסקיה מרא לשקיה ומית [בזמן שעשה מלאכתו חתך המעדר שעבד בו את שוקו ומת], דלא הוה ליה שהות ביממא דלכפר ליה [שלא היתה לו שהות ביום שיכפר לו].

ג שנינו במשנה וחכמים אומרים: אף המגדף, שנאמר בקרבן החטאת: "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" (במדבר טו, כט), יצא מגדף שאינו עושה מעשה. ושואלים: מאי [מהו] אף המגדף שאין בו מעשה, כלפי מה מתייחסים הדברים?

ומסבירים: רבנן [חכמים] שמעו לר' עקיבא דתני [שהוא שונה] במשנתנו ברשימת הכריתות (שמביאים על שגגתן חטאת) בעל אוב, ולא תני [שונה] ידעוני, ואמרו ליה [לו]: מאי שנא [במה שונה] ידעוני שלא מייתי [מביא] קרבן — משום דלית ביה [שאין בו] מעשה, והלא מגדף ששנינו במשנה שמביא עליו קרבן, נמי לית ביה [גם כן אין בו] מעשה!

ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מגדף מביא קרבן חטאת על שגגתו, הואיל ונאמר בו כרת, דברי ר' עקיבא, ואומר: "ונשא חטאו" (ויקרא כד, טו). ושואלים: וכללא [וכלל] הוא, שכל היכא דכתיב ביה [מקום שכתוב בו] כרת מייתי [מביא] קרבן? והא [והרי] פסח ומילה דכתיב בהו [שנאמר בהם] כרת, ולא מייתי [ואינו מביא] קרבן!