כתב רחמנא [כתבה התורה]: "לא תוכל" (דברים יב, יז) לאוקמה [להעמיד אותה] בלאו.

ומקשים: ועדיין לאו שבכללות הוא! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב]: "לא תוכל לאכלם בשעריך", שהרי הוזכרו קודם לכן "מעשרותיכם" (שם יא), ואם כן לחזור ולפרט "מעשר דגנך תירשך ויצהרך" למה לי? אין זה אלא כדי ליחודי [לייחד] איסור ומלקות לאכילה דכל חד וחד [של כל אחד ואחד].

א ובענין זה אמר ר' יצחק: האוכל לחם, קלי (חיטה קלויה) וכרמל (גרגרי חיטה לחים) לפני זמן העומר — לוקה שלש פעמים, שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כג, יד). ומקשים: והא [והרי] אין לוקין על לאו שבכללות! ומשיבים: שאני הכא דמייתר קראי [שונה כאן שמיותרים הכתובים],

לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק לחם, ונילף [ונלמד] קלי וכרמל מיניה [ממנו]. ודוחים: אין זה יתור, שכן איכא למיפרך [יש לפרוך] לימוד זה, ולומר: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה, שיש חיוב הפרשת חלה רק מלחם! ולכן הוצרכנו לקלי וכרמל.

ואומרים: על כל פנים יש יתור בכתוב, נכתוב [שיכתוב] רק קלי, ולא לכתוב [יכתוב] לחם ולא כרמל, ונילף [ונלמד] שניהם מקלי. ודוחים: לחם מקלי לא אתי [אינו בא, נלמד], משום דקלי איתיה בעיניה [ישנו בעינו, כמות שהוא], וניתן היה לומר שרק תבואה שלא נשתנתה נאסרה קודם הקרבת העומר מן התבואה החדשה. אבל לחם לא איתיה בעיניה [אינו בעינו], משום שהוא כבר טחון ואפוי. וכן כרמל מקלי לא אתי [אינו בא, נלמד], למרות שהוא בעינו, משום שקלי נתרבה אצל מנחות, שמנחת העומר באה מקלי, ואילו כרמל לא נתרבה אצל מנחות!

ואומרים: עדיין יש יתור, שאם כן נכתוב [שיכתוב] כרמל ונילף [ונלמד] לחם וקלי מיניה [ממנו]. ודוחים, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך]: מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו כלל! ואומרים: מכל מקום יש כאן יתור, שכן גם אם מן חד לא ילפי [שניים מאחד מהם אין למדים], נילף חדא מן תרין [נלמד אחד משנים]. ודוחים: מאלו שניים רוצה אתה ללמוד על האחד?

לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] לחם ונילף [ונלמד] אותו מקלי וכרמל — איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה לקלי וכרמל דאיתנהון בעיניהון [שישנם בעינם], ולא נטחנו! לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] כרמל ונילף [ונלמד] מלחם וקלי — איכא למיפרך [יש לפרוך]: מה ללחם וקלי שכן נתרבו אצל מנחות, ואם כן כל אחד מהם נחוץ!

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] ר' יצחק: לא נכתוב קרא [שלא יכתוב המקרא] קלי, ונילף [ונלמד] דינו מלחם וכרמל. מאי פרכת [מה אתה פורך, מקשה]? אי פרכת [אם אתה פורך]: מה ללחם שכן נתרבה אצל חלה — כרמל יוכיח, שאין בו חיוב חלה, ונאסר באכילה קודם העומר! ואי [ואם] משום שכרמל לא נשתנה מברייתו — לחם יוכיח, שנשתנה, ונאסר! הלכך [משום כך] לוקה על כל אחד ואחד מהם, דמייתר [שמיותר] הכתוב בענין קלי. ומקשים, ועדיין, מנין שלוקה על כל אחד מהם?

ואימא [ואמור]: על אכילת קלי דמייתר מחייב חדא [שהוא מיותר חייב אחת], אכולהון מחייב חדא [על כולם, לחם וכרמל, יהיה חייב גם כן אחת], שהרי זה לאו שבכללות! ומשיבים: אם כן, שיש לקלי דין בפני עצמו — נכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "לחם כרמל וקלי", אי נמי נכתוב [או גם כן שיכתוב]: "קלי ולחם וכרמל", אמאי [מדוע] כתב לקלי באמצע? הכי קאמר [כך הוא אומר]: לחם בעונש של קלי נחייב [יתחייב], וכן כרמל נחייב [יתחייב] בעונש של קלי.

ב בעניין אוכל פיגול ונותר, ששנינו במשנה בכלל חייבי הכרת, אמר ר' ינאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה הוא, שהאוכל מבשר קרבן שנעשתה עבודתו על מנת להקריבו או לאוכלו לאחר זמנו — חייב כרת, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

ומבארים, שאמר רבי יוחנן: תני [שנה] זבדא בר לוי בברייתא: נאמר להלן לגבי נותר מן הקדשים לאחר זמנם: "ואוכליו עונו ישא וכו' ונכרתה" (ויקרא יט, ח), ונאמר כאן במחשבת חוץ לזמנו: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא" (שם ז, יח), מה להלן כרת — אף כאן העונש הוא כרת.

אמר ר' סימאי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי חיוב כרת על אכילת נותר, ממנו למדנו כרת לעניין פיגול, אחד מגופי תורה הוא, והוא עצמו לא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה.

ומבארים: מאי היא [מה הוא]? שהוא יליף [לומד] מגזירה שווה "קדש" "קדש" שהכתוב "ואוכליו עונו ישא" (שם יט, ח) עוסק בנותר, כיצד? נאמר "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" (שם) וכתיב [ונאמר]: "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא" (שמות כט, לד), מה שם מדובר בנותר — אף כאן מדובר בנותר.

וכן אמר אביי: לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו שאם בא עליה חייב כרת — הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה.

שאמר רבא, אמר לי ר' יצחק בר אבדימי: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה "הנה" "הנה" לאיסורא [לענין איסור], וכן

אתא [בא, נלמד] מה שכתוב "זמה" "זמה" לענין עונש בשרפה (ראה בעיונים).

וכן אמר רב אשי: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, שהרי נסקלים כלומר, אלו שדינם בסקילה, ולא נאמר בהם הדבר במפורש, הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה,

דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר כאן: "דמיהם בם" (ויקרא כ, יא—טז), ונאמר באוב וידעוני: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (שם כז), מה להלן בסקילה — אף כאן בסקילה.

ג שנינו במשנה ברשימת חייבי הכרת: המפטם (הרוקח) את השמן כמו שעשה משה במדבר למשוח את המשכן וכליו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: המפטם את השמן ללמוד בו כיצד לעשותו, או שעושה אותו כדי למוסרו לציבור — פטור, ואם עשהו כדי לסוך בו — חייב. ואולם הסך ממנו — פטור, למרות שנעשה כדי לסוך ממנו, לפי שלענין איסור הסיכה — אין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד, שנאמר: "ואשר יתן ממנו על זר" (שמות ל, לג) — מזה שעשה משה.

ומעתה דנים בפרטי הדברים: אמר מר [החכם]: ללמוד בו או על מנת למוסרו לציבור — פטור. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו ממה שנאמר "מתכנתו" (שם ל, לב) בגזירה שווה מן מה שנאמר "במתכונתה" בקטרת (שם לז), והרי כתיב [נאמר] לגבי קטרת: "במתכונתה לא תעשו לכם", ויש בכך הדגשה: לכם, לצרככם, הוא שאסור לעשות במתכונתה, אבל כדי למוסרו לציבור — פטור, ומתוך כך אנו למדים כי לגבי [אצל] שמן המשחה נמי [גם כן], אם עשאו כדי למוסרו לציבור — פטור.

ושואלים: מכיון שיש כאן גזירה שווה, ותיהדר [ותחזור] קטרת ונילף [ותלמד] משמן, מה שמן כי [כאשר] הוא מפטם אותו לחציין, ולא כל הכמות כאחת — פטור, אף קטרת נמי [גם כן] כי [כאשר] מפטם לחציין — פטור! אלמה [למה] אמר רבא: קטרת שפטמה לחציין — חייב, שמן שפטמו לחציין — פטור?

ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רבא: גבי [אצל] שמן כתיב [נאמר]: "ובמתכנתו לא תעשו כמוהו", ויש לדייק: כמוהו בדיוק הוא שאסור, אבל חציו שפיר דמי [מותר]. אבל גבי [אצל] קטרת דכתיב [שנאמר]: "והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו" — אסור לעשות במתכונתה כל עשייה של קטרת, והרי אפשר שיהא מקטיר פרס (חצי) שחרית ופרס בין הערבים, כפי שאכן נעשה במקדש.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: שמן המשחה יש בו מר דרור משקל חמש מאות שקל, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות, וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כולם משקל אלף ושבעה מאות וחמשים שקל.

ותוהים: הלא שמותיהם ומשקל כל אחד מהם נזכר בכתוב (שמות ל, כג—כד), וכי התנא מניינא קא משמע לן [חשבון בא להשמיע לנו] לכמה הם מצטרפים? ומשיבים: תנא הא קא קשיא ליה [התנא דבר זה היה קשה לו], כלומר, משום כך הוצרך למנין זה, מפני שמלשון הכתוב "וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, וקנה בושם חמשים ומאתים" (שם כג) אימא [אמור, יכול אתה לומר]: קנה בשם יהיה שיעורו כקנמן בשם, מה קנמן בשם מחציתו בחמשים ומאתים, ושיעורו המלא חמש מאות — אף קנה בשם הכוונה היא מחציתו חמשים ומאתים, דהוו להו תרין [שכך הריהם שני] אלפים בסך כל סממני השמן, לכן הוצרך להשמיענו שמניינם אלף ושבע מאות וחמישים, לומר שקנמן בשם משקלו חמשים ומאתים.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך הוא גם כן], שמשקלו חמש מאות! ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים".

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: כשהוא שוקל, בהכרע הוא שוקל, מוסיף קצת, כדרך השוקלים, עד שהבשמים יכריעו את הכף, או עין בעין בדיוק גמור הוא שוקל? אמר ליה [לו] אביי: רחמנא כתב [התורה אמרה]: "בד בבד" (שם לד) וכוונתו בדיוק, ואת אמרת [ואתה אומר] בהכרע? ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב יהודה בענין זה: הקדוש ברוך הוא יודע הכרעות, כלומר, כמה נוסף בהכרע, אלמא דאית בהו [מכאן שיש בהם] הכרע!

אלא בוודאי שוקל בהכרע, וכך אמר רב יהודה: דקנמן בשם אמאי מייתי [מדוע מביאים] מחציתו של חמש מאות, כלומר, חמשים ומאתים בחד זימנא [בפעם אחת], וחמשים ומאתים בחד זימנא [בפעם אחת]? והרי כיון דכולהון [שכולם] חמש מאות הויין [הם], נייתי [שיביא] חמש מאות בבת אחת! שמע מינה [למד מכאן], מדקמייתי לה [מכיון שמביא אותו] לקנמן בשם בתרי זימני [בשתי פעמים], מכאן שהכרע אית ביה [יש בו], כדי להוסיף עליו הכרע בכל פעם, והקדוש ברוך הוא יודע בהכרעות.

ושואלים: ולפי זה, מאי [ומה] פירוש "בד בבד"? אמר רבינא: שלא יניח משקל במשקל וישקול, כלומר, שלא ישקול אחד מן הבשמים, ואחר כך ישקול אחר כנגדו, אלא צריך לשקול כל אחד מהם לעצמו כנגד המשקולת.

ה בדרך עשיית שמן המשחה תנו רבנן [שנו חכמים]: שמן המשחה שעשה משה במדבר משלקו (מבשל בו) בשמן את העיקרין שורשי הבשמים הללו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי: והלא השמן שהיה שם, שהיתה מידתו שנים עשר לוג, אפילו כדי לסוך את העיקרין אינו סיפק, אין בו די, ובוודאי אינו מספיק כדי לשלוק בתוכו! אלא כיצד עושה? הביאו העיקרין ושלקום (הרתיחום) במים, והמים ספגו את הריח שבבשמים, והציף עליהן על המים, את שמן המשחה, וקלט השמן את הריח, ואז קיפחו הסיר את השמן, ונתנו בצלוחית.

אמר לו ר' יהודה: