אלא מחוץ לתחום אתא [בא]. אף על פי שניצוד עוד קודם לכן, ובו ביום נשחט. מאן [מי] שאכל סבר: דבר הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר. וכיון שהובא הצבי בשביל ראש הגולה — מותר לחכמים לאוכלו, ואין אוסרים להם ליהנות ממה שעשה גוי בשביל ישראל אחר.

ומאן [ומי] שלא אכל סבר: כל דבר דאתי לבי ריש גלותא [שבא לבית ראש גולה] — אדעתא דכולהו רבנן אתי [על דעת כל החכמים בא], שידוע שראש הגולה מזמנם לסעוד אצלו ביום טוב. וכשם שאסור לראש הגולה עצמו כיון שהובא מחוץ לתחום, כך אסור גם לכל בני ביתו שהם החכמים.

ושואלים: והא אשכחיה [והרי מצאו] רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה [לו] מה שאמר?! ועונים שלפי הגירסה ששמע רב אשי לא היו דברים מעולם, וכל אותו מעשה לא כך היה.

מסופר ההוא ליפתא דאתי [לפת אחת שהובאה] לעיר מחוזא על ידי גויים ביום טוב של גלויות, נפק [יצא] רבא לשוק, חזיא דכמישא, שרא [ראה שלפת זו כמושה, והתיר] רבא למיזבן מיניה [לקנות ממנה] מיד, ולא צווה להמתין בכדי שתובא כמותה מחוץ לתחום. אמר: הא [לפת זו] ודאי מאתמול נעקרה ולא נעשתה בה מלאכה היום

אלא מאי אמרת [מה אומר אתה] מחוץ לתחום אתיא [באה], ומשום כך תיאסר. ואולם, כלל הוא זה: הבא בשביל ישראל זה, מותר לאכול לישראל אחר, וכל שכן האי דאדעתא דגוים אתא [לפת זו שעל דעת הגוים הובאה] כלומר: בשבילם ולא בשביל ישראל, ואם קונים ישראל ממנה — אין איסור בדבר.

כיון דחזא דקא מפשי ומייתי להו [שראה שמרבים ומביאים להם] שהיו הגוים מרבים להביא לפת עבור הקונים היהודים — אסר להו [להם] לבני מחוזא לקנותה מהם, שהרי ברור שהביאו מלכתחילה בשביל ישראל.

וכן מסופר: הנהו בני גננא דגזו להו אסא [אותם בני החופות שקולעים בהן הדסים שחתכו להם הדס] ביום טוב שני, לאורתא שרא להו [לערב התיר להם] רבינא לאורוחי ביה לאלתר [להריח בו מיד], ולא הצריכם להמתין עד מוצאי החג. אמר ליה [לו] רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר [שיאסור להם אדוני] מפני שאינן בני תורה, ויש להחמיר עליהם שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב שני.

מתקיף [מקשה] על כך רב שמעיה: טעמא [הטעם, דוקא] משום שאינן בני תורה, הא [הרי] אם היו בני תורה שרי [מותר היה]?! והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכלל להמתין בכדי שיעשו! אזלו שיילוה [הלכו ושאלוה לשאלה זו] לרבא, אמר להו [להם]: בעינן [צריכים אנו] להמתין בכדי שיעשו.

א במשנה הובאה גירסתו של ר' דוסא על נוסח התפילה המיוחד של ראש השנה. ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ראש השנה אומר: "החליצנו ה' אלהינו את יום ראש החדש הזה אם היום אם למחר".

אמר רבה: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו של] רב הונא, איבעיא לן [נשאלה לנו שאלה זו] מהו להזכיר גם את של ראש חדש בתפילת ראש השנה? וצדדי השאלה: האם כיון שחלוקין במוספין, שמביאים קרבן מוסף מיוחד לשם ראש חודש וקרבן מוסף מיוחד לשם ראש השנה, אמרינן [אומרים אנו] ומזכירים את ראש חודש בראש השנה? או דילמא [שמא] — זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, שלשון "זכרון" נאמרה בתורה גם בראש השנה וגם בראש חודש, ולכן די במה שאומרים "יום הזכרון" בלבד?

אמר לן [לנו] רב הונא: תניתוה [שניתם אותה במשנה] את הפתרון לשאלה זו, שכן ר' דוסא אומר: העובר לפני התיבה אומר ומתנה אף על ראש חודש בו ביום. נאמר במשנה שלא הודו לו חכמים ושואלים: על מה לא הודו לו, מאי לאו [האם לא] שנתכוון לדייק מדבריו שיש להזכיר את ראש החודש?

את הראיה הזו דוחים: לאו [לא], להתנות. שחידושו של ר' דוסא לא היה בעצם הזכרת ראש החודש, אלא שיש להתנות בתוך התפילה שמא יום זה אין קדושתו ודאית.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שעיקר המחלוקת לענין התנאי ולא לענין הזכרת ראש חודש. מדקתני [ממה ששנינו] כעין זה בברייתא: וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של כל השנה כולה שעושים אותם שני ימים מספק, ולא הודו לו חכמים.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] מעיקרו של הדבר משום להתנות — משום הכי [כך] לא הודו לו, משום שבעיקרו של דבר לא הסכימו שיש להתנות כן בתפילה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שעיקר הדבר הוא להזכיר ראש חודש — אמאי [מדוע] לא הודו לו, ומדוע לא יזכירו ראש חודש בתפילה?

ומקשים: ואלא מאי [מה תאמר] — שהמחלוקת היא להתנות? למה לי לאיפלוגי בתרתי [לחלוק פעמיים]? הלא הבעיה אחת היא, הן לגבי ראש חודש והן לגבי ראש השנה! ומשיבים: צריכא [נצרכה] מחלוקת כפולה זו דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בראש השנה בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר]: בהא קאמרי רבנן דלא [בזה אמרו חכמים שלא] יזכיר תנאי — משום דאתי לזלזולי ביה [שיבואו לזלזל ולעשות בו מלאכה], אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה — אימא מודו ליה [אמור שמא מודים לו] לר' דוסא, שהרי אין איסור מלאכה בראש חודש, ואין חשש זלזול בו.

ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואם היה נאמר בזה, בראש חודש] הייתי אומר: בהא קאמר [בזה דוקא אמר] ר' דוסא שמתנים, אבל בהך [בההיא, בראש השנה] — אימא [נאמר] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] מחשש זלזול בחג. על כן, צריכא [נצרכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.

מיתיבי [מקשים]: ראש השנה שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל עשר ברכות, שמוסיף עוד ברכה אחת להזכרת השבת, ובית הלל אומרים: מתפלל תשע, ומזכיר את השבת והחג בברכה אחת. ואם איתא [יש] שיטה הסבורה שיש להזכיר את ראש החדש, אם כן לדעת בית שמאי אחת עשרה ברכות מבעי ליה [צריך לו] לומר, שהן: תשע לראש השנה, אחת לשבת, ואחת להזכרת ראש חודש.